"עוד לא אוכלת כמו שצריך": מירב לשם גונן עם פרטים חדשים על רומי

במשך שנה וארבעה חודשים הרגשתי לא נעים לשאול “מה שלומך?" את בני משפחות החטופים. אבל בפגישה עם מירב לשם־גונן, אמה של שורדת השבי רומי גונן, היה נוח הרבה יותר לשאול. “אני עייפה, אבל בטוב", עונה לשם־גונן ואפילו מצליחה לחייך. “הימים האחרונים פשוט זזים. יש בזה משהו נורא נחמד. בהתחלה היה ניתוק, ולא היינו מחוברים לכלום, אבל אחרי שבוע אני כבר לא שקטה ולא רגועה כי יש כל כך הרבה מה לעשות ואני באמת התחייבתי לעשות ולא לוותר. הרגשתי איזו דחיפות, להתחיל לנוע ועכשיו אני חוזרת לאט־לאט למה שאני מחויבת לו".

לְמה את מחויבת?
“אני חושבת שהחזרת החטופים שעדיין נמצאים שם היא יעד בדרך. החזרת החטופים היא חלק מהחיזוק של עם ישראל ומהמשך הבנייה של החוסן הלאומי. צריך לראות גם את הצורך בשמירה על תושבי איו"ש, שעכשיו משוחררים לשם מחבלים, ולזכור את זה. הכוונה היא להסתכל על המציאות כולה, בהיבט הרחב, ואנחנו חייבים למנוע ככל האפשר את הפיגועים הבאים. החזרת החטופים היא הדבר הכי בהול כי יש סכנת מוות ודאית לכל אחד שנמצא שם, וזה עלול לקרות בכל רגע".

מראה עיניים מטעה

ב־19 בינואר, אחרי 471 יום בשבי חמאס, שוחררה רומי גונן בת ה־24 שנחטפה ב־7 באוקטובר ממסיבת הנובה ברעים ונפצעה אז בידה מירי. מדינה שלמה התרגשה בדמעות מהמפגש הראשון בין רומי לאמה, מירב, במתחם הקליטה ברעים מיד לאחר חציית הגבול מעזה. 

“אני לא יכולה לתאר במילים את התחושות שלי מאותו מפגש", האם מספרת. “רומי חזרה שונה, אבל היא לא שונה, היא הילדה שלי. הייתה שם התרגשות נורא גדולה שלה והתרגשות נורא גדולה שלי, והחיבוק הזה היה הכי טבעי בעולם. ברגע אחד להבין שזה אכן קורה ולקבל את המציאות החדשה".

מה הדבר הראשון שאמרת לה?
“שאני אוהבת אותה, לא היה משהו אחר".

מה את יכולה לספר על מצבה ועל תחושותיה?
“קודם כל, היא חזרה חזקה מאוד וחדה מאוד. היא עברה הרבה בנפש, ורואים את זה כי היא חזרה בוגרת יותר. לגבי המצב הפיזי שלה, למרות שהיא באה על הרגליים והלכה וחייכה, יש הבדל תהומי בין המראה ובין המצב האמיתי. תכלס, היא איבדה כמעט עשרה קילו מהמשקל שלה, והיא גם ככה לא הייתה ילדה מלאה מדי. מאזן הוויטמינים והמינרלים בגוף ממש נמוך, מסת החלבון ומסת השומן נמוכות, עד מקום מסכן חיים. צריך לזכור שמראה עיניים מטעה. רומי עוד לא ממש אוכלת כמו שצריך, מערכת העיכול עדיין לא תקינה, ויש הרבה מה לעשות כדי לשקם את הגוף וגם לשקם את הנפש. כרגע יש את השמחה של החזרה וייקח זמן עד שדברים ישקעו ועד שהיא תרגיש שהיא יכולה לדבר על דברים נוספים".

ראינו שהיא התחברה מאוד לאמילי דמארי, שהייתה איתה בשבי.
“נכון מאוד. אני חושבת שזה חלק מהעוצמה, שזה מה שהחזיק אותן יחד. קצין הרפואה הראשי אומר שמי שהיה עם עוד מישהו בשבי יצא במצב פחות גרוע ממי שהיה לבד. הן עברו התמודדויות קשות מאוד נפשית, השפלה, הפחדה שלא יחזירו אותן ושלא רוצים אותן בישראל, ואנחנו מדברים על 471 יום עד שרומי חזרה".

מרגע חטיפת בתה הפכה מירב לשם־גונן מכפר ורדים לאחת הדמויות הפעילות והבולטות למען החזרת החטופים. היא ניהלה לצד בני משפחתה וקרוביה מאבק עיקש ואמיץ ולא ויתרה לרגע על התקווה ועל הביטחון המלא, כדבריה, בשובה של בתה הביתה. “הייתה לי ודאות מוחלטת שרומי חוזרת בחיים, השאלה הייתה מתי", היא אומרת. “יש לי עוד ארבעה ילדים בנוסף לרומי, ילדים שצריך לדאוג להם ולטפל בהם, ילדים שמסתכלים עליי ושאני נלחמת בשבילם באותה מידה שבה אני נלחמת בשבילה. במהלך הזמן הבנתי שיש פה עם שלם שמחפש זוויות מבט נוספות, ויכולתי להציע זווית כזאת, שלא חייבת להיות נכונה או אולטימטיבית, אלא זווית שאפשר לעשות בה משהו. זכיתי להכיר את העם שלי, את האוכלוסיות השונות, גם אנשים שלא הייתי מתחברת אליהם בעבר כי לא הייתה סיבה, כביכול, כל אחד חי בתוך הקהילה שלו. העוצמה שקיבלתי מאותם אנשים הייתה מאוד חזקה".

מאין היה לך הביטחון שרומי תשוב הביתה?
“אני לא יודעת להסביר את זה. אין לי מושג. זו לא הייתה תחושת בטן, אלא ודאות, שהיא חוזרת בחיים". 

איך קיבלת את החשיפה שנכפתה עלייך כשנעשית אחד מסמלי המאבק לשחרור החטופים?
“יש אחריות עצומה בזה. לא מדויק לומר שהחשיפה נכפתה עליי. הנסיבות נכפו עליי, ויכולתי לבחור לשתוק ולא להתראיין. אבל הבנתי שהתקשורת היא כלי, כלי שטוב שישמעו בו מגוון של קולות".

בוודאי כשאת יודעת שהחטופים והחטופות שומעים חלק ממה שנאמר עליהם.
“נכון. אבל את העניין הזה שמתי בשלב מסוים בצד, והתמקדתי בלדבר לעם, כדי שיהיה מודע לכל מגוון האפשרויות בהתנהלות. שלא תהיה מחשבה שיש רק דרך אחת נכונה. השינוי שכולנו עוברים פה מאז 7 באוקטובר מצריך מאיתנו הרבה גמישות מחשבתית, וגם הבנה של המורכבות, המורכבות של עם ישראל ושל מדינת ישראל. אנחנו צריכים להסכים לראות שהמציאות היא לא שחור ולבן, אלא מציאות מורכבת. לבחור לראות את הטוב שכל אחד מנסה להביא איתו, ואני מדברת על הרוב המתון של העם. צריך לראות איך אנחנו מוודאים שאנחנו שומרים על כולנו, ולא רק מחזירים את החטופים".

הזכרת את ילדייך הנוספים. איך הצלחת להחזיק את המערכת המשפחתית בתוך האירוע הממושך הזה?
“הילדים שלי היו מאוד שותפים בלהחזיק את המערכת הזאת. זה גם מה שחיזק אותי בקשר לרומי כי ראיתי שאם הם מתנהלים בצורה כזו עוצמתית – היא חזקה שם. אני חושבת שזה מה שעזר לנו, שכל אחד נתן מעצמו, לא רק אני, האמא, שאומרת הכל, אלא לכל אחד היה הסיי שלו. וכשהם היו צריכים משהו שלא ידעתי לתת, הם דרשו, ומצאנו דרך לעשות את זה. מערכות יחסים צריכות שכולם ישתפו פעולה. זה עניין של אחריות הדדית".

אני משוכנע שמאז 7 באוקטובר לא ממש ישנת בלילות. עכשיו יוצא לך לישון?
“אני לא יכולה להגיד שלא ישנתי, ישנתי, זה היה להגיע הביתה ודי להתרסק. אם לא הייתי נרדמת, אז הייתי עסוקה במחשבות לא מועילות, מקום שאני לא אוהבת. מאז שרומי חזרה לא בא לי ללכת לישון, בא לי לחוות אותה כמה שאפשר. יש בזה משהו מאוד בריא".

חשיפה מאפס למיליון

“בשגרה היומיומית הייתי סגורה בבית שלי בכפר ורדים, לא יצאתי הרבה", מתארת לשם־גונן את חייה הקודמים. “אני יותר אוהבת אינטראקציה של אחד על אחד. יש לי הפרעת קשב, ואני לא אוהבת המולה. אבל פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה נאלצתי להבין שיש מציאויות אחרות משלי ולקבל אותן. וזה לא קל כי לפעמים המציאויות האלה כאילו מתנגשות עם המציאות שלי ועם מה שאני זקוקה לו. גיליתי אנשים ערכיים ברמות, אנשים טובים, עם תפיסות חיים שונות משלי ומציאות שונה, ולמדתי להעריך את האמירות שלהם ואת המחשבה השונה, וגם את הרצון שלהם למצוא את האמצע".

מה שאת מתארת שונה כל כך מהמציאות הישראלית, ודאי זו שהכרנו לפני 7 באוקטובר, של פילוג אימתני.
“נכון, אני חושבת שבתקופה ההיא היינו במלחמות אחים. בחוויה שלי, אנחנו שומרים על שערי הגיהינום סגורים, ולפני 7 באוקטובר היינו עסוקים בלהילחם זה בזה במקום לשמור על שערי הגיהינום. ומה שקרה זה שהם נפתחו ב־7 באוקטובר ולא נוכל לסגור אותם בחזרה אם לא נעשה את זה יחד. והדרך לעשות זאת היא לראות זה את זה, להבין מה כל אחד צריך וממה כל אחד פוחד. למשל, למה יש כאלה שלא מסכימים או חוששים מעסקת חטופים, ויש כאלה שלא מבינים את התוצאות שעשויות להיות להסכם. אני חושבת שלהסכם יש תוצאות, וצריך לוודא שהן לא יהיו הרסניות לאנשים אחרים".

במשך כל התקופה שרומי הייתה בשבי, הרגשת שבממשלה מקשיבים לך ולשאר משפחות החטופים? במיוחד לאחר שרומי הייתה אמורה להשתחרר כבר בנובמבר 2023, אבל קריסת ההסכם מנעה זאת.

“רומי הייתה אמורה להשתחרר בעסקה הראשונה בגלל שהיא הייתה אזרחית פצועה קשה, אבל זה לא קרה. אני פחות הרגשתי שהמקום שלי לתרום הוא מול רשויות המדינה, ולכן העשייה שלי הייתה יותר בעם. פשוט להגיע ולדבר, להבין, לחבק ולעזור בריפוי. זה מה שהרגשתי שעשיתי בצורה הכי משמעותית, וזה גם מה שאני אמשיך לעשות עכשיו".

מדובר רבות על הצורך לתת את הפרטיות לשבים ולשבות ולמשפחותיהם. איך את, מהניסיון האישי שלך, מתייחסת לזה?
“אני חושבת שצריך לזכור שהחטופים לא מודעים בכלל לחשיפה העצומה שיש להם פה בארץ. חשיפה ברמה של מגה סלבס. הם מגיעים כשהם לא יודעים מה קרה במדינה, ועוברים מחשיפה של אפס למיליון. זה קשוח, שכולם יודעים מי הם. צריך לזכור שבמשך שנה וכמה חודשים הם היו במקום שבו נשללו מהם הבחירה האישית וחופש התנועה. שחררנו אותם כדי שיהיו להם חופש ופרטיות, ולא יכול להיות שעכשיו נהיה אלה ששוללים מהם את החופש והפרטיות. עם ישראל והתקשורת צריכים לזכור שצריך לתת להם את הרגע לעצמם, לבחור איך לצאת לעולם. לא לצלם, לא לגשת. אם רומי תחליט להסתובב בקניון, אני לא ארצה שיתנפלו עליה, שיצלמו אותה או שיחבקו אותה. אני ארצה שייתנו לה את המרחב להחליט מתי זה בסדר מבחינתה".

איך את מתכננת לחזור עכשיו לשגרה?
“אין לי מושג. אני עוד לא שם. רומי עוד צריכה לעבור ניתוח, ואני בכל יום בודקת איך אני יכולה להועיל להחזרת החטופים ולחוסן עם ישראל".