מראה עיניים מטעה
ב־19 בינואר, אחרי 471 יום בשבי חמאס, שוחררה רומי גונן בת ה־24 שנחטפה ב־7 באוקטובר ממסיבת הנובה ברעים ונפצעה אז בידה מירי. מדינה שלמה התרגשה בדמעות מהמפגש הראשון בין רומי לאמה, מירב, במתחם הקליטה ברעים מיד לאחר חציית הגבול מעזה.
“אני לא יכולה לתאר במילים את התחושות שלי מאותו מפגש", האם מספרת. “רומי חזרה שונה, אבל היא לא שונה, היא הילדה שלי. הייתה שם התרגשות נורא גדולה שלה והתרגשות נורא גדולה שלי, והחיבוק הזה היה הכי טבעי בעולם. ברגע אחד להבין שזה אכן קורה ולקבל את המציאות החדשה".
מרגע חטיפת בתה הפכה מירב לשם־גונן מכפר ורדים לאחת הדמויות הפעילות והבולטות למען החזרת החטופים. היא ניהלה לצד בני משפחתה וקרוביה מאבק עיקש ואמיץ ולא ויתרה לרגע על התקווה ועל הביטחון המלא, כדבריה, בשובה של בתה הביתה. “הייתה לי ודאות מוחלטת שרומי חוזרת בחיים, השאלה הייתה מתי", היא אומרת. “יש לי עוד ארבעה ילדים בנוסף לרומי, ילדים שצריך לדאוג להם ולטפל בהם, ילדים שמסתכלים עליי ושאני נלחמת בשבילם באותה מידה שבה אני נלחמת בשבילה. במהלך הזמן הבנתי שיש פה עם שלם שמחפש זוויות מבט נוספות, ויכולתי להציע זווית כזאת, שלא חייבת להיות נכונה או אולטימטיבית, אלא זווית שאפשר לעשות בה משהו. זכיתי להכיר את העם שלי, את האוכלוסיות השונות, גם אנשים שלא הייתי מתחברת אליהם בעבר כי לא הייתה סיבה, כביכול, כל אחד חי בתוך הקהילה שלו. העוצמה שקיבלתי מאותם אנשים הייתה מאוד חזקה".
חשיפה מאפס למיליון
“בשגרה היומיומית הייתי סגורה בבית שלי בכפר ורדים, לא יצאתי הרבה", מתארת לשם־גונן את חייה הקודמים. “אני יותר אוהבת אינטראקציה של אחד על אחד. יש לי הפרעת קשב, ואני לא אוהבת המולה. אבל פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה נאלצתי להבין שיש מציאויות אחרות משלי ולקבל אותן. וזה לא קל כי לפעמים המציאויות האלה כאילו מתנגשות עם המציאות שלי ועם מה שאני זקוקה לו. גיליתי אנשים ערכיים ברמות, אנשים טובים, עם תפיסות חיים שונות משלי ומציאות שונה, ולמדתי להעריך את האמירות שלהם ואת המחשבה השונה, וגם את הרצון שלהם למצוא את האמצע".
במשך כל התקופה שרומי הייתה בשבי, הרגשת שבממשלה מקשיבים לך ולשאר משפחות החטופים? במיוחד לאחר שרומי הייתה אמורה להשתחרר כבר בנובמבר 2023, אבל קריסת ההסכם מנעה זאת.
“רומי הייתה אמורה להשתחרר בעסקה הראשונה בגלל שהיא הייתה אזרחית פצועה קשה, אבל זה לא קרה. אני פחות הרגשתי שהמקום שלי לתרום הוא מול רשויות המדינה, ולכן העשייה שלי הייתה יותר בעם. פשוט להגיע ולדבר, להבין, לחבק ולעזור בריפוי. זה מה שהרגשתי שעשיתי בצורה הכי משמעותית, וזה גם מה שאני אמשיך לעשות עכשיו".
התרעות פיקוד העורף