מירב לשם גונן, היא המגדלור למדינה שאיבדה את הדרך, שפילוג, שנאה ושיסוע הפכו לשם נרדף לציונות. היא הוכחה חיה שאפשר גם אחרת, שאפשר לנהל מאבק, בלי להרים קול , אפשר להעביר מסרים בלי לריב, בלי להתעמת או לבחור צד על המפה הפוליטית, אפשר להתנגד בלי לחסום כבישים או לנהוג באלימות, יש דרך אחרת, דרך שהחברה הישראלית ברובה כבר שכחה ולא מכירה. מירב לשם גונן מחזירה אותו לדור המייסדים, לדור שכולם עבדו כמו אחים למען מטרה משותפת אחת לבנות את מדינת ישראל.
תחילה היה לי קשה לאכול את הצפרדע , זה לא משהו שאנחנו מורגלים לראות, גופי חדשות ,בטח גוף כמו חדשות 12, לא מאפשרים ראיונות במקביל ודורשים בלעדיות ממרואייניהם, אבל לשם גונן הצליחה ליצור משהו חדש, ולגרום לחדשות 12 לצאת מאזור הנוחות שלהם כמונופול מצליח. מירב לשם גונן הייתה אתמול בכל מקום ובכל ערוץ טלוויזיה שפתחתי, הערכתי אותה על הדרך האלגנטית שבחרה, על המסר החשוב שבחרה להעביר על מסר של איחוד וחיבור, שהעם כ"כ זקוק.
כמו כן שיתפה על הניתוח המורכב הצפוי שתאלץ רומי לעבור ביד ימין הפצועה שנוטרלה ולא מתפקדת, על הסדיזם של המחבלים שהתמוגגו לראות אותה סובלת מהפציעה ביד, ועל החיטוי ששפכה על הפציעה ביד, בלי הרדמה. על הערבית שלמדה בשבי לדבר וגם לכתוב כי לטענתה אחרת לא יכלה לשרוד , מה שמגביר את החשיבות לטעמי בלימודי ערבית חובה במסגרות החינוך, במדינה כמו שלנו שמוקפת דוברי ערבית.
רומי גונן זוכרת במדויק את רגעי האימה של השבעה באוקטובר ופירטה לאימה מה התרחש באותה שבת שחורה. אבל יותר מכל חשפה מירב , את הרגע הקשה ביותר בשבי חמאס עבור ביתה. הרגע בו איבדה תקווה וחשבה כי תישאר בעזה לנצח "מכל הקשיים של מחסור באוכל, וכמובן שבי ואין חופש. אני חושבת שהיה רגע אחד מסוים שהם פחדו שהם יישארו שם לעד. זה היה רגע מצמית, שישאירו אותם שם. זה אוכלוסייה ששונאת יהודים והפחד הזה שלא יוציאו אותם." אמרה מירב לשם גונן.
כמו כן שיתפה מה היה הדבר הראשון שרומי ביקשה לעשות כשחזרה הביתה "לעשות פסים בשיער, גוונים. היא ממש אמרה, אני רוצה את הספרית שלי שתגיע, זה לא נכון להגיד שהם איבדו את מי שהם, כי הם נלחמו להיות מי שהן גם. אבל זה לא לחזור להיות בן אדם. זה לחזור לבחור איך אני נראית החוצה בעולם.
התרעות פיקוד העורף