עם שחרורו של קית' סיגל לאחר 484 ימים בשבי חמאס, בני משפחתו חושפים היום (שישי) את הפרטים הקשים מתקופת השבי - ואת הטרגדיה המשפחתית שליוותה אותם. בראיונות ל-i24NEWS ולחדשות 12 נחשף כי בחודשיים האחרונים לשבי היה סיגל לבד, ונאסר עליו אף לדבר. "הוא היה מדבר איתנו בראשו, וכשהיה יכול - היה לוחש לעצמו", סיפר אחיו לי.
"בחודשיים האחרונים שלו הוא היה שם לבד", אמר אחיו. "הוא דיבר איתנו, בראשו, וכשהוא היה יכול לעצום עיניים וללחוש לעצמו, אז זה מה שהא עשה. כשאסרו עליו לדבר, מה שקרה כל הזמן. "הוא היה אומר לעצמו הוא היה מדבר עם אביבה, עם הילדים, עם האחיינים אחייניות, בני דודים, איתנו. כך הוא נשאר מקורקע".
בחודש דצמבר האחרון, אמו של קית' הלכה לעולמה. קית' היה הצעיר מבין ארבעת האחים, ואחותו לוסי אומרת שגם בגילו היה "התינוק של המשפחה, הוא תמיד קיבל יחס מועדף". כבר במסוק הוא שאל ואביבה נאלצה לספר לו. עכשיו לוסי מספרת: "כל התקופה הזו, התפקיד שלי היה לוודא שהיא לא יודעת שהוא בשבי. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי שהיא לא תדע. חשבתי על זה כל בוקר, כל היום וכשהלכתי לישון. אסור שהיא תדע".
"כשהוא הבין מה קרה בישראל בימים שהוא היה בשבי, הוא אמר לנו: אני מצטער שהייתם צריכים לעבור את זה. הוא מצטער בשבילנו. החודשיים האחרונים הוא היה לבד והוא "דיבר" איתנו בראש, לפעמים הוא לחש לנו אבל הרבה פעמים היה אסור לו לדבר. הוא דיבר בראש עם אביבה, עם הילדים, אחייניות, איתנו האחים. כל המשפחה. כך הוא שמר על עצמו מקורקע".
בחדשות 12, סיפרה אשתו אביבה כי במשך יותר מחודש בשבי היה קית' עם לירי אלבג, איתה, ועם עמית סוסינה בשבי. בשלב מסוים קית' היה בדיכאון, ולירי אמרה לו: "קית' אני דואגת לך, תחזור אלינו". אביבה מספרת שהיא לא הצליחה להוציא אותו מהדיכאון, ולירי הצליחה. "הייתי שואלת אותה, 'איך?', לא הבנתי איך היא עשתה את זה. גם שאלתי אותה, 'איך את ככה מצךלחה להתחבר למחבלים בצורה הזו?' והיא אמרה לי: 'זה רק משחק. יודעת שככה צריך לשחק'. יש לה פשוט כוחות על".
אחד הרגעים הקשים היה כשנודע לסיגל, עוד במסוק בדרך לישראל, כי אמו נפטרה לפני כחודשיים. "התפקיד שלי היה לוודא שהיא לא תדע שהוא חטוף", סיפרה אחותו לוסי בדמעות. "חשבתי על זה כל בוקר, כל היום ולפני השינה. קית' הוא הצעיר מבין ארבעתנו, התינוק של אמא".
"בחיבוק הראשון שלי איתו הוא ידע שהוא בישראל ואני הייתי בשוק", סיפר לי, אחיו. "אנחנו חוזרים לאט בצעדים קטנים למה שהיה לפני השבעה באוקטובר. לא היה לנו לא 'לילה טוב' ולא 'בוקר טוב' - כי לא היה טוב. זה יהיה מסע".
למרות התנאים הקשים, מספרים בני המשפחה, סיגל הקפיד למצוא בכל יום על מה להודות. "גם כשהפרידו אותו מאביבה, הוא המשיך לחפש ולהגיד תודה בכל יום - גם אם היה לבד וגם אם היה עם אחרים", סיפר אחיו. "איזה יום היום, עם מי אני נמצא, מה עשינו, תודה על האוכל". האוכל, מספרים האחים, היה פיתה, קצת חומוס ופול.
"הזיכרון שלו מאוד חזק על 484 הימים האלה", הוסיפו האחים. "כשהבין מה עבר על ישראל בזמן שהיה בשבי, אמר שהוא מצטער שהיינו צריכים לעבור את זה". אביבה סיכמה: "מטורף להיות בצד אחר, שמקבל את אבא, ולא בצד שחוזר מעזה. כשהוא חזר נבהלתי, הוא לא היה נראה כמו עצמו".
בתו, שיר סיגל, אף החלה נוהל בסטורי שלה בהשראת אביה, שבו שאלה את העוקבים שלה בכל יום על מה הם מודים היום, ושיתפה על מה היא מודה. "קית' אוהב מוזיקה", סיפרו אחיו ואחותו. "לפני שבוע דיברנו על אחת הלהקות האהובות עליו. החיוך על הפנים שלו, היכולת שלו לדבר - זה הכל".