מניסיונה המקצועי והאישי מסבירה כהן קרפ: "בגיל הרך, עד גיל שש, היכולות הקוגניטיבית שלנו להבין מציאות מורכבת היא לא קיימת. המוח שלנו בשלב התפתחותי ואנחנו לא מצליחים באמת להבין אובדן של אדם קרוב. אין לילד יכולת להחזיק את זה, בטח לא בגיל שנתיים, ומבחינתו ההורה הלך. בפנטזיה של ילד הורה שהלך יכול גם לחזור וכשזה לא קורה עם השנים עלולות להתפתח מפנטזיות הצלת ההורה בגיל מאוחר יותר ועד תחושות אשמה בגיל בוגר יותר, אבל אובדן הורה פתאומי בגיל הרך, בטח אובדן אכזרי כשמישהו אחר לקח את חייו, היא טראומה שתלווה את הילד לכל אורך חייו בצורה כזאת או אחרת, כי הוא לא עובר את התהליך שאדם מבוגר עובר במצבים כאלה ועיבוד האובדן יהיה תהליך מעגלי ולא לינארי".
כהן קרפ מדגישה: "במקרה של הורה שנעלם ופתאום חוזר, בחוויה של הילד גם אמא שלו יכולה לחזור באותה מידה. מאבא אין לו קרוב לוודאי זיכרון קונקרטי והמשפחה הקרובה היא זאת שיכלה לתווך לילד את נוכחות האב בהיעדרו בתקופת השבי כשלמזלנו בתקופתנו יש תיעוד שמסייע בזה. מה שכן יש לילד בעצמו, אלה זיכרונות גופניים ורגשיים מאבא מיטיב שאותם אי אפשר למחוק. גם אם הקול והפנים של אבא הם משהו שהילד יזכור, הגוף שלו יזכור שהיה לו נעים במחיצת האב ויתגעגע אליו".
התרעות פיקוד העורף