בראיון מיוחד למוסף מעריב שיפורסם במלואו ביום שישי משתף לירן באומץ יוצא דופן על הפחדים, התקוות והמאבק חסר הפשרות שמנהלת המשפחה לשחרור צמד האחים משבי חמאס. עוד לפני שקיבלה את אות החיים, צפה לירן בשבת האחרונה בשלושת החטופים שחזרו לגבולם. אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי יצאו מרכבי החמאס רזים וצפודים, חיוורים וכפופים. בקושי הלכו, בקושי ראו את אשר לפניהם באור השמש הצורבת. מדינה שלמה שהורגלה בשבויות ושבויים מנופפים בגאווה על הפודיום, צפתה בהם בהלם, בזעזוע לא נתפס.
"ראיתי ניצולי שואה מול העיניים", אומר ברמן בכאב. "רזים, שבורים, שפופים. לפני שבועיים הציגו תמונות של ניצולי אושוויץ לציון שמונים שנה לשחרור המחנה. הפעם ראינו את שחרור עזה".
"בשברון לב. בבעתה. בכאב שאי אפשר לתאר".
"אני שומר את הדמעות שנותרו לי לגלי ולזיו. אבל זה שברון לב. ראינו תמונות שואה 2025. ממש ככה. ומדינת ישראל הרי הוקמה כדי שמראות כאלה לא יחזרו. ועוד ראינו שכנראה מתייחסים אחרת לנשים ולגברים. וזה אומר שאין לנו זמן לפעימות נוספות ושצריך להחזיר אתמול את כולם בפעימה אחת".
"ראינו שחרור מחזיר מציאות שמהפך את הבטן. לפני כן עופר קלדרון חזר והיה נראה בסדר, יחסית. גם קית' סיגל עמד על הרגליים. אמנם לבן, אמנם כחוש, אבל זקוף ומחייך. וכמובן אמילי ודורון וארבל וחמשת התצפיתניות. אני כל הזמן שואל את עצמי, האם גלי וזיו יצאו כמו עופר וירדן או שהם ישובו כמו אוהד, אור ואלי. אני לא יודע למה לצפות, אני כן יודע שככל שיתארך הזמן נראה יותר ויותר חטופים כמו שלושת החטופים שחזרו בשבת האחרונה וגרוע מזה. השחרור הזה שם לנו מראה מול הפנים ומוכיח לכל עם ישראל את הדחיפות של העסקה והמחויבות לקצר את הדרך. אני לא מדבר על הפסקה או שינוי, רק על דחיפות. אם למישהו היה ספק, באה השבת האחרונה והזכירה שצריך לשחרר את החטופים החיים מהר ככל האפשר כי כל יום נוסף בשבי הוא קריטי".
"אף אחד לא האמין"
לאורך תקופה ארוכה חיפשו לירן ונעמה ברמן בית בכפר עזה. המקום הירוק, השלו הזה, תשעים אחוזי גן עדן ועשרה אחוזי גיהנום, תחזק רשימת המתנה בת שנתיים. עשרות משפחות חיפשו אווירה קהילתית ממכרת, שקט וקצב חיים שמתנהל לאט ובטבעיות. "כל צעד בכפר עזה היה מחובר לאדמה", אומר לירן. "ילדים התעוררו לציוץ ציפורים, טיילו בשבילים ורדפו אחרי איילים על הדשא. אמנם היה גם קצת מתח פה ושם, הפרות סדר ובלוני תבערה שהזכירו את אתגרי האזור, אבל מי שגר שם למד לחיות עם זה".
ואז הגיע השבעה באוקטובר וחלום גן העדן הפך לחלום בלהות. "היינו אמורים להיות בכפר עזה בחג שמחת תורה", אומר לירן ביובש. "כל המשפחה שלנו גרה שם, אמא ואבא ושלושת האחים, אבל ההורים של אשתי חלו בקורונה ולכן בסוף לא נסענו".
התרעות פיקוד העורף