אתמול בבוקר (שבת) בכיכר החטופים החל מוקדם. עוד לפני שהשמש סיימה לטפס מעל גורדי השחקים של תל אביב, כבר נראו שם דמויות מוכרות – אנשים שמאז השבעה באוקטובר הפכו את הכיכר לביתם השני.
קבוצות קטנות של מתנדבים סידרו את השלטים, הניחו פרחים על גדר הברזל שמקיפה את המתחם, תלו תמונות של החטופים שעדיין לא שבו. האוויר היה טעון, כאילו העיר עצרה את נשימתה, מחכה לשמוע את המילים הראשונות שיאשרו את מה שכולם מקווים לו: עוד שלושה חטופים בדרך הביתה.
על המסך הגדול, לצד עדכונים חיים מהחדשות, הופיעו פניהם של יאיר הורן, שגיא דקל חן וסשה טרופנוב. תמונותיהם, שעד יום שישי בצהריים היו עוד חלק מקמפיין מחאה עיקש, קיבלו פתאום משמעות חדשה – היום הן מסמלות תקווה. אך בכיכר, לצד השמחה שבשחרור, עמדה גם עננה כבדה. "זה לא נגמר עד שהאחרון חוזר", אמרה אישה שהחזיקה שלט עם תמונתו של אחד החטופים.
השעות חלפו, והכיכר הלכה והתמלאה. אמהות עטופות בצעיפים זהובים מחזיקות תמונות, גברים מחזיקים שלטים שעליהם כתובות מילים של כאב ותחינה, ילדים קטנים עם בלונים צהובים, שאיש אינו בטוח אם הם מסמלים חגיגה או תפילה אילמת. צעירים עם חולצות שעליהן הכיתוב "לא עוצרים עד שהאחרון חוזר״, מחבקים ללא מילים.
כשהשחרור אושר והדקות התארכו עד שייראו את פניהם, ההמון בכיכר עקב בדריכות. החזרה של השלושה הייתה רגע של נשימה עמוקה, אך לא של הקלה מוחלטת. "אנחנו לא יכולים לחגוג, לא באמת", אמר מישהו, "כי כל אחד שחוזר רק מזכיר כמה עוד נשארו מאחור".
כשהערב ירד על תל אביב, הכיכר הפכה ממקום של ציפייה דרוכה לזירה של זעקה. אם בבוקר עוד שררה אווירה מהוססת, כעת לא היה מקום לספקות. ההמונים שהגיעו לעצרת המרכזית בכיכר החטופים לא באו לחגוג, אלא לדרוש.
"שמחתי עד דמעות כשהם נחתו, אבל הדמעות שלי לא היו רק משמחה", סיפרה רחל, אם לחייל שנפל בשבעה באוקטובר. "כי אנחנו יודעים את האמת – זה לא נגמר. זה אפילו לא קרוב".
על הבמה, דוברים התחלפו בזה אחר זה. הורים, אחים, חברים לחטופים שנשארו מאחור, כל אחד מהם נושא את המשקל הבלתי נסבל של 498 ימים של חוסר ודאות. המילים היו נוקבות, הכאב נוכח בכל הברה.
עינב צנגאוקר, אמו של מתן צנגאוקר, עלתה לבמה, קולה נרגש אך חד: "היום קיבלנו הוכחה שמתן שלי וכל הגברים של שלב ב' נמצאים בסכנת חיים! כל שנייה שעוברת היא גורלית לחיים שלו ושל כל החטופים. הם כלואים, מורעבים, עוברים עינויים בלתי נתפסים. כמה זמן תמשיכו לדחות את ההחלטה? כמה זמן עוד יישארו שם? מתן שלי, אמא בדרך. אני לא אעצור עד שתשוב הביתה".
לצידה עמדה רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט, שבמשך חודשים נאחזת בתקווה שאולי מחר, אולי בעוד שבוע, גם היא תוכל לחבק שוב את אהובה. "אלקנה חי, אבל חייו אינם חיים", היא אמרה, קולה רועד אך עיניה בוערות. "הוא מחכה, הוא זקוק לנו. אנחנו התקווה האחרונה שלו. מדינת ישראל לא יכולה להמשיך לגרור רגליים. זה לא נושא פוליטי – זה נושא של חיים ומוות!".
בין הדברים, הוקרנו על המסכים רגעים מרגעי השחרור של החטופים מהשבוע האחרון. פרצופים מותשים, עיניים חלולות, אנשים שנשאבו לתוך חלום בלהות שאיש לא הכין אותם אליו. ואז הופיע גם סרטון של אוהד בן עמי, ששוחרר רק לפני שבוע והפך למעין עד חי למה שמתרחש מעבר לגבול.
"אנחנו רואים איך אנשים משתנים לאט-לאט ואיך הזמן משפיע", אמר בסרטון שהוקרן בכיכר. "גם אלה שהייתה להם אמונה ותקווה – פתאום מתחילים לאבד את זה. אבל אתם, כאן בכיכר, נותנים כוח. אתם אלה שמחזיקים אותנו מעל המים". דבריו, שנאמרו מפכחות של מי שהיה שם, נחתו בכיכר כמו אגרוף. דממה השתררה, אחריה מחיאות כפיים – לא של ניצחון, אלא של הכרה בכאב.
הכיכר הלכה והתמלאה עוד ועוד ככל שהערב התקדם. המסר היה ברור: אין כאן שמחה אמיתית כל עוד האחרונים עדיין שם. השחרור הבא אינו מובן מאליו. כל יום שחולף מקרב את הנותרים אל פי התהום.השמחה המהולה בחשש היא תמרור אזהרה. הפעימה הבאה אינה מובטחת, ואם משהו ברור מהיום הזה בכיכר החטופים, הרי זה שהמאבק לא הסתיים – הוא רק מתחזק.