היא סיפרה לכאן רשת ב': "אליה כבול בשלשלאות והשובים עומדים עליהם עם נשקים שלופים כבר שנה וארבעה חודשים", זעקה האם. "קיוויתי שהוא יחזור סביר, אבל אחרי מוצאי שבת שראיתי איזו שואה הם עברו שם, אני לא ישנה בלילות. הבטן שלי מתהפכת, אני מרוסקת לגמרי", שיתפה בכאב. בסיום הריאיון, רצתה לשלוח כוחות לבנה, בתקווה שאולי בכל זאת, יאזין: "תהיה חזק, עוד קצת ואתה בבית. כל עם ישראל מחכה לך שתחזור. אני מבטיחה לך שהימים האלו יעברו כלא היו. אתה תחזור לאיתנך, תהיה חזק. אנחנו עוד נצחק על הימים האלו. יהיו לנו רק שמחות".
אליה וזיו היו אמורים לחגוג שבע שנות זוגיות יחד, תאריך שצוין בחודש פברואר כשאליה עדיין בשבי. לדברי אמו של אליה, אליה כבר קנה טבעת על מנת להציע נישואין לזיו.
אמו סיפרה: "אליה הוא הבן הבכור שלי. אנחנו נפש אחת. באמת, אנחנו נפש אחת. זיו, החברה שלו, סיפרה לי הם היו במסיבה, היו אזעקות. הם רצו לרכב והתחילו לנסוע. זרקו עליהם רימונים, זרקו עליהם אר.פי.ג'י. זיו נפלה ועליה נפלו כל הגופות וככה היא ניצלה. לא זזה. אליה נפצע. הם הסתכלו אחד על השני, והחזיקו ידיים חזק. הוא לחש לה שהוא נפצע ושהוא בסדר ואז פתאום היא הרגישה שמישהו מושך אותו. פשוט שלפו אותו מערימת הגופות העלו אותו על הטנדר ונסעו. אני מבקשת מכם: תחזירו לי את הבן שלי".
מומי כהן, אביו של אליה שלא הרבה להתראיין, שיתף עם "ישראל היום" ב-12 בפברואר: "לדעת שהילד שלך, מלא החיים, השמח, נמצא במצב קשה כל כך - כבול בשלשלאות, לא רואה אור יום, לא חשוף לעולם החיצון - זה בלתי נתפס. יש נקודת אור בכך שהמידע הקשה הזה הגיע בעת שהוא ברשימת העתידים להשתחרר בפעימה זו". עוד שיתף על קבלת אות החיים, לאחר שנודע להם שהוא נמצא במנהרות: "התקשר אלינו אחד השבים, ביקש לשוחח איתנו. הוא אמר שאליה ביקש שהוא יתקשר אלינו, ימסור לנו שהוא מתגעגע, שהוא מחכה כבר לפגוש אותנו".
"אני ואליה היינו ממש חברים. היה לו כיבוד הורים יוצא דופן. אני מדמיין איך שהוא מגיע אליי עם החיוך המפורסם שלו ואומר לי: 'מה קורה, פאפס?' - ככה הוא קרא לי, פאפס", הוסיף בריאיון.
היא הוסיפה: "אני לא יכולה להסביר כמה זה כואב לדעת שאתה סובל, שאתה רעב, שקשה לך - אבל שאתה גם חזק. אני רוצה שתדע שבמשך כל התקופה הזו לא רק שהיית אזוק ברגליים, אלא גם בלבבות של כל מי שאוהב אותך. אני יודעת שמה שקרה וקורה לך בשבי הוא בלתי נתפס, שאתה עובר את אחד הדברים הקשים ביותר. וזה כל כך קשה להיות כאן, בלי אופציה להקל עליך, בלי יכולת לחבק אותך.
"לפעמים כל מה שאני רוצה זה רק את הרגעים הקטנים – את השיחות שלנו, את הצחוק, את כל הרגעים שלנו את הדברים הקטנים שעשו את החיים שלנו לכאלה יפים. אני סובלת כל רגע בשקט, כי אני יודעת שהכאב שלך גדול משלי. אני יודעת שאתה לא יודע שאני כאן מחכה, אבל אני לא מפסיקה לקוות ולחכות. כל יום. כל רגע. שתדע שהכאב שלך הוא גם שלי. אני אוהבת אותך, וכל הזמן הזה רק מגביר את הרצון שלי להביא אותך הביתה, עד שנוכל לחזור לחבק אחד את השני שוב, שנוכל להחלים ולהרגיש שוב חיים".
התרעות פיקוד העורף