הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום. דגלים התנופפו, שלטים נישאו גבוה באוויר, והלבבות פעם יחד – בכאב, בכעס, בתקווה שאיכשהו עוד לא נגמרה. 500 ימים של שבי. 500 ימים של משפחות שתקועות בין תקווה לייאוש. והערב, בכיכר החטופים בתל אביב, לא היה אף אחד שיכול היה להישאר אדיש.
הם עלו בזה אחר זה. קולות שבורים, מילים חדות כמו סכין. אמהות, אחים, אחיות, בני משפחה – אנשים שחיים על ציר של המתנה אינסופית. כל אחד מהם נושא סיפור ששובר את הלב יותר מהקודם. אבל המסר היה ברור: אסור להתרגל, אסור לשכוח, אסור לוותר על אף אחד מהם.
הוסיפה לספר על הזוועות שעבר בשבי: "באחד הימים המחבל שהיה איתו בא אליו ונתן לו בעיטה בצלעות בשיא הכוח, ירק עליו וקרא לו יא כאלב, בלי סיבה, פשוט כי זה מה שהוא רצה לעשות. באחד הימים המחבל כיון עליו את האקדח ואמר לו עכשיו אני יורה והורג אותך".
"שאלתי את קית' מה עשית שהוא עשה לך את זה?' קית אמר לי.. כלום. המחבלים הפכו את קית לכלום. כל צורך אנושי נשלל ממנו, לפעמים אפילו ללכת לשירותים״.
הוא עצר לרגע, ואז אמר את המילים שהכו כמו ברק בלבבות כולם: “כולם שואלים אותי: ‘מה אתה צריך?’ ואני עונה להם: אני צריך רק דבר אחד – תחזירו לי את אחי. תחזירו לי את אחי ואת כל החטופים.". הקהל התפרץ במחיאות כפיים. דגלי ישראל נופפו גבוה יותר. זעקה החלה להתגבש – “את כולם עכשיו!”.
הוסיפה בפנייה ישירה: "אני פונה מכאן ישירות לראש הממשלה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. דוד בחיים. נכון ללפני ימים ספורים!!! והאחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. לדוד אין זמן יותר לחכות. אתה חייב את זה לדוד, אתה חייב את זה לשרון אחותי, לאמה ויולי, אתה חייב את זה לכל עם ישראל".
הקהל הגיב מייד. לא היו מחיאות כפיים, לא היו צעקות ריקות מתוכן – הייתה רק זעקה אחת, אחידה, מכל הלב: “את כולם עכשיו”. אנשים עמדו, אחזו ידיים, הניפו שלטים.
התרעות פיקוד העורף