הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום. דגלים התנופפו, שלטים נישאו גבוה באוויר, והלבבות פעם יחד – בכאב, בכעס, בתקווה שאיכשהו עוד לא נגמרה. 500 ימים של שבי. 500 ימים של משפחות שתקועות בין תקווה לייאוש. והערב, בכיכר החטופים בתל אביב, לא היה אף אחד שיכול היה להישאר אדיש.
הם עלו בזה אחר זה. קולות שבורים, מילים חדות כמו סכין. אמהות, אחים, אחיות, בני משפחה – אנשים שחיים על ציר של המתנה אינסופית. כל אחד מהם נושא סיפור ששובר את הלב יותר מהקודם. אבל המסר היה ברור: אסור להתרגל, אסור לשכוח, אסור לוותר על אף אחד מהם.
יעל אלכסנדר, אמו של עידן אלכסנדר, עמדה מול הקהל וניסתה למצוא מילים שיתארו את מה שאי אפשר להסביר. “500 ימים!! 500 ימים!! ב-500 ימים אפשר להקיף את העולם שלוש פעמים, לראות 500 שקיעות, לאכול 1,500 ארוחות משפחתיות. אבל עידן שלי לא עשה אף אחד מהדברים האלו. הוא נמצא שם, בחושך, בלי אור שמש, בלי חיבוק של אמא, בלי לדעת אם ומתי הסיוט הזה ייגמר".
אחרי יעל, אילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו, והשתתקה לרגע כשהקהל הריע לה. ואז, בקול צרוד מהמאבק, היא שאלה: "מישהו יודע לומר לי אם יונתי שלי נושם? האם הוא חוזר? מתי הוא חוזר? איך הוא חוזר? 500 ימים שאני לא מקבלת שיחת טלפון באמצע הלילה, 500 ימים בלי צחוק, בלי עצבים, בלי דאגות יומיומיות של אמא לבן. אני צורחת, אני בוכה, ואין מי שמקשיב".
אביבה סיגל, אשתו של קית’ סיגל ששוחרר אחרי 484 ימים בשבי, דיברה על הזוועות שעבר בעלה: ״מתוך ה484 ימים שהיה בעזה הוא היה חצי שנה לבד, הוא שכב על מזרון על הרצפה בחדרון קטן מאד לבד, מורעב, כשהמזון היחידי שבא לפיו זה פיתות עם עובש או כאלו שרופות, שאינן ראויות למאכל אדם".
הוסיפה לספר על הזוועות שעבר בשבי: "באחד הימים המחבל שהיה איתו בא אליו ונתן לו בעיטה בצלעות בשיא הכוח, ירק עליו וקרא לו יא כאלב, בלי סיבה, פשוט כי זה מה שהוא רצה לעשות. באחד הימים המחבל כיון עליו את האקדח ואמר לו עכשיו אני יורה והורג אותך".
"שאלתי את קית' מה עשית שהוא עשה לך את זה?' קית אמר לי.. כלום. המחבלים הפכו את קית לכלום. כל צורך אנושי נשלל ממנו, לפעמים אפילו ללכת לשירותים״.
ואז המסכים בכיכר נדלקו. השקט היה מוחלט. על המסך הופיע יאיר הורן, ששוחרר רק לפני ימים ספורים משבי החמאס, ונשא את דבריו לראשונה. “שלום לכולם, שמי יאיר הורן. שוחררתי לפני יומיים משבי החמאס אחרי 498 ימים. אני הייתי שם, הייתי במנהרות החמאס, אני חוויתי את זה בגוף שלי. ואני אומר לכם - אין לחטופים זמן, אין לנו זמן. חייבים להחזיר אותם עכשיו".
הוא עצר לרגע, ואז אמר את המילים שהכו כמו ברק בלבבות כולם: “כולם שואלים אותי: ‘מה אתה צריך?’ ואני עונה להם: אני צריך רק דבר אחד – תחזירו לי את אחי. תחזירו לי את אחי ואת כל החטופים.". הקהל התפרץ במחיאות כפיים. דגלי ישראל נופפו גבוה יותר. זעקה החלה להתגבש – “את כולם עכשיו!”.
באוויר היה חשמל, ואז עדן חסון עלה לבמה. הוא לא דיבר הרבה. רק נעמד, אחז במיקרופון, ושר. המילים שלו ריחפו מעל הראשים, חדרו ללבבות. היו אנשים שעצמו עיניים, ההמון כולו היה אחד.
דניאל אלוני, ששוחררה עם בתה אמיליה אבל נותרה עם משפחה קרועה, והערב קיבלו אות חיים מדוד קוניו בן משפחתה, עמדה על הבמה ואמרה: “אני דניאל אלוני, ואני לא נושמת כבר 500 ימים. אני שמחה ונרגשת לבשר לכם שלאחרונה קיבלנו אות חיים דרך אחד החטופים ששוחרר באחת הפעימות, והוא סיפר שהוא היה עם דוד. דוד שלנו בחיים. הוא חי".
הוסיפה בפנייה ישירה: "אני פונה מכאן ישירות לראש הממשלה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. דוד בחיים. נכון ללפני ימים ספורים!!! והאחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. לדוד אין זמן יותר לחכות. אתה חייב את זה לדוד, אתה חייב את זה לשרון אחותי, לאמה ויולי, אתה חייב את זה לכל עם ישראל".
עפרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס, שעדיין לא יודעת מה עלה בגורלם של בני משפחתו - שירי, אריאל וכפיר -שנותרו בעזה, נעמדה ליד דוכן הנאומים. “500 ימים! ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים של פחד מוות! די!!!”.
ואז עלה לבמה עומרי שתיוי, אחיו של עידן שתיוי, שאחיו נחטף ממסיבת נובה. “אח שלי עידן הוא חטוף. כל חטוף הוא חטוף. עד שהוא לא כאן – מבחינתי הוא חי. אנחנו עם אחד, מדינה אחת, ועוד 73 חטופים שצריך להחזיר הביתה!”
הקהל הגיב מייד. לא היו מחיאות כפיים, לא היו צעקות ריקות מתוכן – הייתה רק זעקה אחת, אחידה, מכל הלב: “את כולם עכשיו”. אנשים עמדו, אחזו ידיים, הניפו שלטים.
500 ימים חלפו, אבל הציבור לא מוכן להפסיק להילחם. הם לא יתנו לשכוח. הם לא יניחו לנושא לשקוע. הם ימשיכו להגיע לכיכר, למחות, לזעוק.
עד שהחיים יחזרו לשיקום. עד שהחללים ישובו לקבורה. עד שכולם יהיו בבית.