“אמיר, הבן שלי, אהוב ליבי, היה בן 16 כשהוא נרצח. הוא היה מאוד עצמאי. מגיל צעיר עבד באולם אירועים והתפרנס בכבוד. לילה אחד הוא חזר מהעבודה, חברים צלצלו אליו כדי שיצטרף אליהם לחצר פה מתחת לבית, כדי לשחק. אמיר נשען על רכב עם שלושת החברים שלו, ופתאום בא איזה אדם מהשכונה, התחיל לירות שמאלה וימינה בשכונה, ואמיר חטף כדור", שיתפה.
"כששמעתי יריות, ירדתי מיד למטה כדי לראות מה קורה עם אמיר. הוא ישב על ספסל, דיבר ותקשר, אבל ראיתי שמשהו בפרצוף שלו לא טוב. לא היה לו צבע בפנים. כשהורדתי את החולצה שלו, לא ראיתי דם או סימן ירי. החובש שהגיע אמר לי לקחת אותו למוקד, ועשיתי את זה ברכב הפרטי שלי. במוקד רק נתנו לו אינפוזיה דרך הווריד.
פתאום ראיתי שתי טיפות דם על המיטה שעליה הוא שכב, וכשהורדתי לו שוב את החולצה ראיתי שכל הגוף שלו דם. אמבולנס לקח את אמיר לבית החולים, שם רצו לשלוח אותו לחדר הלם, ולא לטיפול נמרץ, אבל אחרי כמה דקות הפרמדיק ניגש אליי ואמר לי שאמיר מת", היא מתארת.
"ברגע שאמיר נרצח, הלב שלי נפטר. הוא היה הבן היחיד שלי, שהגיע אחרי טיפולים קשים. אין לי עוד ילדים, ועכשיו אני חוזרת בחזרה לטיפולי פוריות כדי לנסות להיכנס להיריון שוב. אני בת 45 והזמן לא לטובתי. כל החיים שלי רציתי ביטחון לילדים שלי. רציתי גם לשלוח את אמיר ללימודים בגרמניה אצל קרובי משפחה שלי. כולם אמרו לי: ‘מה יש לו לחפש שם?'. ידעתי ששם יותר בטוח מפה, ובסוף, לצערי, צדקתי.
לצערי, אני לא חושבת שיש פתרון לאלימות בחברה הערבית. זה קורה כמה פעמים ביום. בהתחלה ניסיתי לארגן שביתות ומחאות, הפגנתי ועשיתי הכל כדי לעורר רעש, אבל אנשים בחברה הערבית מפחדים לצאת ולהפגין. אני אומרת לכל אלה: זה קרה לבן שלי – זה יקרה גם לילדים שלכם.
השינוי בנושא האלימות בחברה הערבית בפרט ובחברה הישראלית בכלל יגיע מהאנשים הקטנים. אני עצמי לא יכולה לשנות את העולם, אבל אם עוד ועוד אנשים יתחילו לדבר נגד האלימות – זה יתחיל לחלחל ולחולל שינוי. אני ניסיתי לשמור על הבן שלי, ולא הצלחתי. זה יכול לקרות לכל אחד. מוכרחים לעצור את זה", סיכמה.
"ח'ליל הבן שלי היה רק בן 24 כשהוא נורה למוות, ומאז כל החיים שלי התהפכו. ח'ליל עבד בשוק ירקות. היה שם איזה סכסוך ומאז ח'ליל סבל מהצקות בלתי פוסקות, אף שהוא לא היה מעורב בסכסוך. ח'ליל הלך לדבר איתם כדי להפסיק את האיומים וההצקות. לפני שהוא יצא מהבית התחננתי בפניו שלא ילך, שלא יסכים להיפגש איתם ויסכן את עצמו, אבל הוא הלך, לצערי, ושילם את המחיר היקר ביותר. כששמעתי את האמבולנסים, הבנתי שהלך הילד", היא מתארת.
“ח'ליל היה ילד טוב שלא עשה רע לאיש. הוא היה משכין שלום. הוא היה הבן היחיד שלי בין שש אחיותיו. בעלי נפטר מסרטן הריאות לפני שח'ליל נרצח, ואני יודעת שאם הוא היה בחיים, הוא לא היה נח ונוקם את הרצח של ח'ליל.
למרות שכולם יודעים מי הרוצחים של ח'ליל, וגם אמרתי את שמותיהם למשטרה, אף אחד לא עצר אותם, לא חקר אותם וגם לא טיפל בזה. כבר ארבע שנים. עד היום אני יושבת למשטרה על הראש, לחקור ולעצור את מי שרצחו את בני, ומרגישה שאין אוזן קשבת. התשובה החוזרת היא ‘לא תפסנו את מי שהרג את הבן שלך'. אני לא מאמינה לזה, ואני לא מוותרת לרגע ולא אוותר עד שהצדק יצא לאור. גם נאמתי בכנסת ואנאם עוד הרבה עד שהאלימות בחברה הערבית תיפסק. עשיתי הפגנות ומחאות, ואני אמשיך עד שהמשטרה תטפל בכל האלימות הזו", אמרה.
“כל יום אתה שומע בחדשות שערבי אחד הורג ערבי אחר, וזה רק הולך ומחמיר. המשטרה צריכה להתחיל לטפל באלימות בחברה הערבית, אבל אני מרגישה שהיא לא עושה כלום. שום דבר. במשפחה שלי רצו לנקום את הרצח של ח'ליל, ולהרוג את מי שאנחנו יודעים שרצח אותו אבל אני אומרת להם ‘אל תעשו שום דבר. אני לא עבריינית. המשטרה צריכה למצות עם הרוצח הזה את הדין'.
נקמה לא תחזיר את הבן שלי. שילמתי את המחיר הכבד ביותר, ואני לא מוכנה שיהיו יותר אמהות שכולות בחברה הערבית. אני תמיד אומרת שהאמהות של היהודים הצליחו להוציא צבא שלם מלבנון – אז גם אנחנו, האמהות הערביות, מסוגלות לשנות סדרי עולם ולהיאבק בפשיעה במגזר הערבי".
"בכל יום שאני שומעת על רצח של קורבן חף מפשע בחברה הערבית זה שובר את ליבי ובעיקר מעצבן אותי, כי אני מרגישה שכל עוד הממשלה והמשטרה לא יעשו כלום, האלימות רק תלך ותגבר. המצב הולך ונעשה יותר גרוע. בשנה שעברה היינו עם 250 נרצחים בחברה הערבית. שנה לפני כן היינו עם 130 נרצחים. השנה, שרק התחילה, אני מרגישה לצערי שהמספר הולך להגיע ליותר מ־400 נרצחים", מתארת וטפה.
“את המקרים האלה אפשר למנוע אם המשטרה תפקח על כך ברצינות. למה בשכונה שלי מסתובבים ילדים עם נשק בידיים באמצע הרחוב, ככה סתם? ילדים יורים לאוויר והמשטרה לא עושה כלום. איפה החוקים? הרי מדינת ישראל היא האמ־אמ־אמא של מדינות החוק. אבל ההרגשה היא שהחוקים של המדינה הם עלינו, בני ובנות החברה הערבית, אבל לא בשבילנו.
למה בערים אחרות, תל אביב למשל, יש משטרה שמפקחת על עניינים כאלה 7/24, ולא תראה שם אנשים מסתובבים עם נשק או יורים לאוויר בשביל הכיף? התחושה היא שכשערבי רוצח ערבי, זה בסדר, כאילו לחיי האדם של ערבים אין ערך", שיתפה.
“אני מתקשרת למשטרה, מדווחת על ילדים מופרעים שמסתובבים בשכונה שלי עם נשק, ומה התשובה שחוזרת על עצמה? ‘זה בטיפול'. ולא מטפלים. יש ילדים בלי חינוך, ילדים במצוקה שמסתובבים ברחובות עם נשק ומחפשים מה לעשות. הבן שלי, סעד, לא אשם בזה שהוא נרצח. למה הוא היה צריך לשלם מחיר על זה שלאיזה מישהו בשכונה שעמם, אז הוא החליט לרצוח?
חשוב לדעת שמאחורי כל רצח יש סיפור של משפחה שלמה, שנשברת. סעד, בן 26 בלבד, עבד במכולת המשפחתית שלנו, כשרעולי פנים נכנסו פתאום, ירו בו ורצחו אותו. הוא לא עשה כלום, לא הכיר אותם ולא היה מעורב איתם. רצחו אותו לעיני בעלי, אביו. סארי אבו ערביאן, הרוצח של הבן שלי, נשפט ל־30 שנה בכלא, ומה זה עוזר לי? זה יחזיר את הבן שלי? לבת של סעד, שהייתה בת שלושה חודשים כשהוא נרצח והיום היא כבר בכיתה א', יש למי להגיד ‘אבא'? לא. גם נקמת דם לא הייתה עוזרת להחזיר את בני. סעד היה ילד טוב, שלא עשה רע לאף אחד", משתפת.
“אחרי שסעד נרצח הקמתי עם אמהות שכולות נוספות את ארגון ‘אמהות למען החיים' ויצאנו להפגנות ולמאבק נגד האלימות בחברה הערבית. הגענו לבית הנשיא פעמיים, פגשנו את השר לביטחון פנים לשעבר, עומר בר־לב, והרגשנו שיש לנו אוזן קשבת. אבל ברגע שהממשלה החדשה נכנסה הדברים נתקעו. גם כשמקשיבים לנו – לא עושים יותר מדי.
אנחנו רוצים לחיות בנחת, לא רוצים לשמוע יותר ירי ברחובות, לא רוצים לשמוע יותר על נרצחים. אם עכשיו אשלח הודעה לאשת הנשיא, מיכל הרצוג, היא תקבל אותי מחר – אבל במה גם זה יעזור לי? לא הגיוני שמחיר חיי אדם במדינת ישראל כל כך זול, שואף לאפס. בושה וחרפה שהמדינה מפקירה ככה חיי אדם, וזה לא קשור בכלל לפוליטיקה.
חצי שנה אחרי שסעד נרצח איבדתי בן נוסף שלי, מוחמד, ממחלה. הוא אבא לבן ולבת. סבלתי מספיק. מה שנותן לי את הסיבה לחיות אלו הנכדים שלי והרצון להמשיך לטפל בהם כמו שילדיי היו רוצים שאעשה. אני נאחזת בתקווה שהאלימות בחברה הערבית תיפסק. די, סבלנו מספיק".
התרעות פיקוד העורף