"מטולטלת מאוד. לילה לבן, המון-המון מחשבות, אבל הבן שלי חי, אביתר חי", פתחה דוד את הראיון. היא מספרת כי זו הפעם הראשונה שהעזה לצפות בתיעוד של בנה: "לא צפיתי בסרטונים של החטיפה שלו, שחמאס דאג לפרסם ב-7 באוקטובר. פחדתי לראות את המבט המבועת שלו בעיניים".
דוד תיארה סימני מצוקה ברורים אצל אביתר: "נחרדנו מהשימוש הציני שעושים בילד שלנו. הוא נראה מתוסכל ומפוחד ורזה. שפת הגוף שלו מביעה מצוקה. העיניים עם העיגולים השחורים סביבם". למרות הקושי, היא מדגישה: "הילד שלנו חי, שזה דבר, ואחרי 16 חודשים קיבלנו עוד חיים מוחשיים, אמיתיים".
כשנשאלה על יכולתה להתמקד באביתר מבעד לאכזריות הסיטואציה, דוד השיבה בכנות: "לא. הדבר הראשון שאני חשבתי זה מה הוא חווה, מה קורה עכשיו לאביתר. איך הוא עומד באירוע הזה. אני לא יודעת גם מה אמרו להם לפני כן. יכול להיות שאמרו להם שמשחררים אותם".
בהתייחסה לאותנטיות הסרטון, דוד הבהירה: "קודם כול, זה 100 אחוז מבוים. זה ברור לנו. שאמרו להם מה להגיד, ששמו להם מילים בפה, אבל שפת הגוף והתסכול הם 100 אחוז אותנטיים, אז היה לנו פה 100 אחוז בימוי ו-100 אחוז אותנטיות".
דוד הדגישה: "מדינת ישראל חייבת להחזיר לנו את הילדים שלנו. אנחנו צופים ברגעי השמחה, אנחנו מכירים משפחות רבות והלב נקרע. זה אפשרי, אפשר להציל את אביתר, אפשר להציל את גיא. זה מחויב המציאות, זה בראש הערכים שלנו והמוסר שלנו וגם זה הדבר היחידי שיאפשר לנו תקומה כאן במדינה. אם לא יוציאו את הילדים שלנו, אני לא רואה איך אפשר להסתובב על אדמת המדינה הזו, בביטחון".
התרעות פיקוד העורף