"מעריב" שוחח עם ד”ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, מחבר סדרת ״הצופן התרבותי״ – בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: “שופטי בית הדין הגבוה לצדק שלנו הם אנשים שגדלו באסכולה הדמוקרטית-ליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ודואגת לו. הם לעיתים קרובות מייצגים את הקצה המודרני-אינדיבידואלי ביותר של מגמה זו".
מוסיף כי "בתהליך ההיסטורי של חמש מאות השנים האחרונות של העת החדשה במערב, האדם נפרד מהקבוצה ובעקבות זאת חשיבתו השתנתה באופן משמעותי – הוא עבר מחשיבה שבה הפרט חש עצמו חלק מקבוצה ומוותר על ה’אני’ שלו ועל חשיבתו העצמאית, אל עבר ‘אני’ במרכז, הכולל רצון למימוש עצמי וזכויות פרט".
“אנחנו היינו שמחים להיות מדינה שמרוכזת בעיקר בזכויות הפרט שלה ולא בזכויות הקבוצה", מסביר ד”ר גרוזברד, “אבל שני דברים מרכזיים מונעים זאת מאתנו. אנו מדינה במצב מלחמה, שבה בניה ובנותיה נדרשים לא אחת להקריב את חייהם לטובת הכלל. רוח הלחימה דורשת אחוות לוחמים, ומשאבים רבים מופנים לביטחון המדינה. האיום החיצוני מחייב אותנו להתלכדות פנימית לשם הישרדות. כך שגם בג”ץ צריך להתאים את עצמו למצבנו המיוחד".
אך לדבריו, לא רק המציאות הביטחונית מחייבת שינוי בגישת בג”ץ, אלא גם הבנת אופי חשיבתו של האויב: “האויב שלנו פועל מתוך חשיבה מסורתית-קולקטיבית, שבה הקבוצה היא במרכז ולא הפרט – חשיבה הפוכה לזו שלנו, שהיא מודרנית-אינדיבידואלית”, הוא מסביר.
“חלק ממאפייני קבוצתו הם מה שאנחנו מכנים ‘מיקוד שליטה חיצוני’ ולא פנימי, שבו הפרט מרוכז בסביבתו ולא בעצמו. כתוצאה מכך, הם מכוונים כל הזמן אלינו, צופים במעשינו ועוקבים אחרינו בדקדקנות, בעוד אנחנו שקועים בעצמנו. קשה לנו להבין עד כמה הם מכוונים להתנהלותנו ותופסים אותנו כחלשים, כאלה שלא מבינים את כללי המשחק".
גרוזברד מביא דוגמאות להבדלי החשיבה: “כאשר הפרט חווה עצמו כחלק מקבוצה, ללא ‘אני’ מגובש, אין לו את ההפנמות המקובלות במערב, כמו לקיחת אחריות ורגשות אשמה. הגבולות שלו נקבעים על ידי הסביבה. למשל, ליד רמזור אדום – אם לא יעמוד שוטר שעלול לתפוס אותו, יש יותר סיכוי שהוא ימשיך לנסוע".
מפרט כי "סביר להניח שבן המערב יעצור גם אם אין שוטר, אחרת יחוש אשמה. דוגמה נוספת היא שלשקר זה חלק מכללי המשחק – אם תפסת אותי משקר, זו לא בעיה שלי, אלא שלך, כי היה עליך להיזהר. כך שהאחריות תמיד מושלכת על האחר".
בתרבויות מסורתיות-קולקטיביות, כמו זו של אויבינו, מתפתחים רגשות של כבוד, בושה ונקמה, כולם בעלי מיקוד שליטה חיצוני, שבהם הפרט תלוי בסביבתו לשם הישרדות.
“במערב, לעומת זאת, רגשות כאלה זוכים לפחות חשיבות. לדוגמה, בושה מתרחשת רק אם מישהו ראה אותי עושה משהו לא בסדר, בניגוד לאשמה שהיא אישית ופנימית”, הוא מסביר. “מכאן עולה שאם לא נציב גבולות ברורים ונוקשים לאויבינו, הם ימשיכו לבדוק אותנו עד שנאלץ להציב להם גבולות כאלה. אבל מה עושה בג”ץ? הוא מציב גבולות לנו – ולא להם".
לדבריו, זה מתבטא בהחלטות רבות של בג”ץ: “בג”ץ ידאג שלא ירו בפלסטינים חפים מפשע בשם זכויות הפרט, אבל ישכח מזכות המדינה להגן על חייליה. תווי הגדר ייקבע מתוך התחשבות באדמות שנגזלו מפלסטינים ולא בטובת המדינה. מסתננים אפריקנים יזכו בזכויות על חשבון תושבי דרום תל אביב".
מסביר כי "לאחרונה, שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן שאל אלוף בצה”ל האם טופל קו האינטרנט שאנו מספקים לעזה, שנפגע במהלך המלחמה. כך גם לגבי אספקה הומניטרית וטיפול רפואי בישראל. כל אלה נושאים הומניטריים ראשונים במעלה אבל שהענות להם לא מציבה גבולות לאויב".
לכן, טוען גרוזברד, בג”ץ אינו יכול להתעלם מהצרכים הביטחוניים של ישראל כאומה המחייבים לעיתים התעלמות מזכויות הפרט של האויב לטובת זכויות הלאום. “לא פחות חשוב מזה”, הוא מסכם, “שופטי בג”ץ צריכים לעבור קורס בפסיכולוגיה בין-תרבותית כדי להבין כיצד פסיקותיהם נתפסות בעיני האויב".