הכיכר בערה. לא בלהבות, אלא בכאב, בתקווה, בכוחם של אלה שמסרבים להרפות. כמו בכל מוצאי שבת כמעט שנה וחצי, כיכר החטופים הפכה לזירת מחאה, אך יותר מזה – למקדש של געגוע ושל דרישה שאין בה מקום לפשרות.
“פעימה אחת וכולם בבית!” – הסיסמה, הפכה כמעט למנטרה, חזרה שוב ושוב מפיותיהם של אלפי האנשים שהגיעו. קולותיהם, רועמים, יצאו מהכיכר והתנפצו על קירות העיר שלא ישנה. זו כבר מזמן אינה הפגנה רגילה; זהו קרב על חיים, קרב על זיכרון, קרב נגד ההתשה.
המשפחות עמדו על הבמה, אוחזות במיקרופון כמו בגלגל הצלה. לכל אחד מהם יש שם – תמיר, רום, גיא, טל – שמות של אנשים שמישהו מחכה להם. קולותיהם רעדו, אך דבריהם היו חדים וברורים.
“אני עדיין לא מעכל שאני פה”, הוא אמר, קולו שקט, אבל המילים נחתכו באוויר כמו סכין. הכיכר כולה הייתה דוממת – אנשים עמדו ללא ניע, הדמעות החלו לזלוג גם אצל אלה שלא רצו לבכות. “הישיבה בשבי היא משחק פסיכולוגי מטורף”, הוא הודה, עיניו מתרוצצות, מחפשות אחיזה במציאות החדשה.
“אם אני לא אצא בעסקה הזאת, כנראה שלא תהיה העסקה הבאה”, הוא הוסיף, והקהל – שעד לפני רגע קרא קריאות לוחמניות – היה כעת מאובן. זו לא הייתה קלישאה. זו הייתה מציאות חיה, נושמת, נוראית.
ואז הגיע המשפט שהכה בכל הנוכחים: “הם נמצאים פה, והם לא. הם תמונות, הם לא אנשים אמיתיים. זה קשה לי, ואני בטוח שזה יותר קשה למשפחות שלהם”. הכיכר רעדה.
ברגעים האלה, לא היו שם חילוקי דעות. לא הייתה פוליטיקה, לא היו מחלוקות. רק אמת אחת חדה וברורה: אנשים עדיין שם, מחכים. אנשים כאן, דורשים. התחושה בכיכר לא הייתה רק של זעקה. הייתה בה גם תחינה. תחינה לשבור את השרשרת של הימים שעוברים בלעדיהם, תחינה להחזיר אותם – חיים או מתים – כדי שמשהו יוכל להתחיל להחלים.
כשהעצרת הגיעה לסיומה, רבים נשארו לעמוד. כאילו חיפשו עוד רגע אחד של תקווה, עוד חצי שנייה שבה יוכלו להיאחז במילים, באור שבקע מהמסך. איש לא רצה לעזוב, כי איך אפשר לעזוב כשעדיין יש מי שלא חזר?
הכיכר התפזרה לאט, אבל הזעקה נותרה תלויה באוויר. היא לא נעלמה, היא לא התפוגגה. היא רק מחכה לפעם הבאה – ולתקווה שאולי, בפעם הבאה, כבר לא יהיה צורך בה.
התרעות פיקוד העורף