אחת העובדות שהתגלו עם שובו של עומר הייתה שהוא היה לבד כמעט בכל תקופת השבי. "עומר היה לבד, היה לבד כל החמש מאות ימים. מלבד 50 ימים הראשונים עם איתי. כל הזמן הזה, כל הזמן, שאר הזמן הוא היה לבד". מלכי מתאר את התנאים הקשים בהם הוחזק בנו: "בהתחלה הוא סיפר לנו שהוא היה במנהרה מאוד מאוד קטנה וצפופה וסגרו אותו שם ועם מעט מאוד אוכל וחושך מוחלט. לעומר היה פנס שנגמר לו הסוללה, ומאותו רגע הוא היה בחושך מוחלט. והוא אומר הוא קיבל מים שהיו מלוחים. ועם המעט הזה הוא פשוט החזיק את עצמו".
בהמשך, מצבו של עומר השתפר במעט: "באיזה שהוא שלב העבירו אותו למנהרה יותר מרווחת. ובמנהרה הזאת הוא כבר שהה עם השומרים שלו כל התקופה וזה אותם שומרים ששמרו עליו לאורך כל הדרך".
למרות הקשר שנוצר, עומר היה מודע לסכנה שבמצבו: "עומר אמר שהוא לא פחד והוא גם לא רצה להראות שהוא מפחד כי הוא ידע שהם עשויים לנצל את זה לרעה אז הוא לא יראה להם שהוא מפחד", אמר מלכי.
תהליך השחרור של עומר היה מלא במתח ובחרדה. "אנחנו ידענו שעומר הוא ברשימה. וזה התחיל זמן ארוך של חודש. שהמתנו בין שבת לשבת וזה זמן זחל ולא זז והיינו במתחים מטורפים". לבסוף, הגיע הרגע המיוחל: "ואז הגיע הרגע שהעסקה שונתה ושיחררו 6 חטופים בבת אחת, וזה היה רגע שבעצם הרגשנו סוג של הקלה מסוימת. כי ידענו שעומר משתחרר".
אך המתח נמשך: "בניגוד לשחרורים הקודמים שהיו מודיעים יום שישי ואז יום שבת היו משתחררים אז היה רק כמה שעות להמתין, כאן ידענו ביום שלישי כבר על העסקה שיוצאים כל השישה ואז היינו במתחים מטורפים והזמן לא זז. לא זז הזמן זחל", אמר מלכי והוסיף, "וברגע שהיינו בשבת בבוקר ברעים, פתאום התחלנו להרגיש שזהו, זהו עוד מעט זה קורה והמתח היה בשיאו עד לרגע שראינו את עומר על הבמה. המתח היה בשיאו".
הרגע בו עומר סוף סוף יצא לחופשי היה רגע של ניצחון אישי עבורו: "ראינו אותו שהוא יצא, הוא היה באופוריה מטורפת, הוא עלה על הבמה ועם חיוך ענק ועם אגודלים וסימן וי, וגם אם אילצו אותו לנשק את השומר, מבחינתו זה היה ניצחון שלו ולצאת החוצה ומבחינתו זה היה. זה היה הניצחון שלו".
כעת, כשעומר חזר הביתה, המשפחה מתמקדת בתהליך השיקום שלו: "עומר ממשיך להיות מלווה על ידי בית חולים בלינסון בשניידר, שם הוא בעצם אושפז איך שהוא חזר. ויש לו מפגשים שהוא יעשה גם עם הצוות הרפואי, גם עם פסיכולוג ויש לו דרך. יש לו דרך של שיקום".
חלק חשוב מהשיקום של עומר הוא האפשרות לספר את סיפורו: "ברגע שהוא מדבר, אז קודם כל הוא פורק את זה והוא מוציא את זה ואני חושב שזה משהו שמאוד עוזר לו להתחיל לשקם את עצמו. והוא מדבר ומשתף אותנו מדי פעם וגם את החברים שלו. אנחנו לא שואלים, אנחנו לא שואלים אותו שאלות. הוא בעיקר משתף את זה בדרך שלו, וכל פעם הוא נזכר בעוד סיפור".
למרות השמחה הגדולה על שובו של עומר, משפחת שם טוב לא שוכחת את החטופים שעדיין נמצאים בעזה: "אנחנו מהשמיני לאוקטובר פעילים מאוד מאוד. המטה התחיל אצלנו פה בבית. ואנחנו רתומים לחלוטין לכל הפעולות שצריך. אנחנו נמשיך לפעול, אנחנו נמשיך להיות פעילים בכל מה שצריך כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות כדי להשיב את החטופים".
לצד פעילותם למען החטופים, משפחת שם טוב מבטאת את הכרת התודה שלה: "שלי גם מתנדבת בבית חולים תל השומר. והיא פוגשת חיילים. ואנחנו בהודיה כל הזמן לחיילים שעושים את הכול כדי להשיב את החטופים. וכמובן משפחות השכולות שאיבדו את היקר מהכל כדי להחזיר את החטופים הביתה, אז אנחנו רתומים ועושים את כל מה שצריך ואנחנו גם בהודיה מלאה".
בין השורות של סיפור השבי והשחרור של עומר עולה ביטוי שהפך לסמל עבורו: "קצת עוד טיפה". כפי שמלכי מסביר, "האופטימיות והאמונה שיש לנו זה גם טבעו אצל עומר וזה משהו שגם החזיק אותו והוא עודד את עצמו, 'קצת עוד טיפה'. שזה נהיה פתאום המשפט הגנרי, זה משהו שמסמל אותו".
"קצת עוד טיפה" - ביטוי קטן שמסמל תקווה גדולה, סבלנות אינסופית ואמונה בלתי מעורערת שבסוף, לא משנה כמה חשוך, יגיע האור. עומר שם טוב והמשפחה כולה מהווים סמל ודוגמה לכוחם של אופטימיות, תקווה ואמונה, אפילו בתוך החושך העמוק ביותר.
התרעות פיקוד העורף