גישה זו, מאפשרת לזהות את המין הביולוגי של הנקבר באמצעות חלבונים ייחודיים הקיימים באמייל. במחקר הופקו - מתוך שבר של שן, וריאציות שונות של חלבונים מסוג Amelogenin (היוצרים את אמייל השן). חלבונים אלו מקודדים על ידי כרומוזמי המין X/Y. כך הצליחו החוקרים לקבוע שהשלד שייך, ככל הנראה, לאישה.
לדברי חוקרי רשות העתיקות, ד"ר יוסי נגר, זובייר עדוי וכפיר ארביב, "האישה התגלתה בקבר יחיד, שהוקדש לה מתחת לבימת הכנסייה לאות כבוד. היא היתה כבולה ב-14-12 טבעות סביב הזרועות או הידיים, ארבע טבעות סביב הצוואר, ולפחות עשר טבעות סביב הרגליים. לוחיות או דסקיות ברזל על בטנה, אשר חוברו אל הטבעות, הקנו לשלד שלה צורה של שריון".
האתר שבו התגלתה הנזירה, שוכן כשלושה קילומטרים מצפון-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, והוא זוהה כמנזר ביזנטי שפעל בין המאות החמישית לשביעית לספירה. לצד מבני המנזר והכנסייה במקום, נחשפו בחפירת רשות העתיקות במקום קריפטות קבורה מתחת לבימת הכנסייה, בהן נתגלו שרידי נשים, גברים וילדים. בקבר, שבו נמצא השלד הכבול, נתגלו טבעות ברזל סביב הצוואר, הזרועות והרגליים, לצד חפצי מתכת, שבהם צלב קטן.
מעניין, כי נשיאת טבעות ברזל כבדות לא היתה שיטת עינוי או ענישה שהופעלה על הנזירים והנזירות אלא נעשתה מרצון; המקורות ההיסטוריים מצביעים על כך, שזו הייתה אחת מהדרכים יוצאות הדופן, בהן נהגו הנזירים – ומסתבר שגם הנזירות, לסגף את עצמם. מקובל היה, כי ככל שהאדם מתנזר מהנאות - ואפילו מענה את הגוף, כך הנפש עולה לגבהים רוחניים נשגבים.
"הנזירה היא ביטוי לתופעה שהיתה רווחת בקרב נזירים ביזנטיים בעת העתיקה, שאופייה היה אינדיבידואלי ואשר לוותה בקיצוניות מופרזת", אומרים זובייר עדווי וכפיר ארביב, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות.
"הנזירים כפו על הגוף הרס ופגיעה עצמית: בין שיטות העינוי המתוארות היו צומות ממושכים, כריכת שלשלאות ברזל ואביזרים שונים סביב הגוף או קשירת הגוף לסלעים, העמסת משקולות כבדות, קשירת הגוף והכנסתו למתקן כדי לכפות עליו עמידה ולמנוע ממנו שינה, כליאה עצמית והצטמצמות למרחב מחיה צר ומנותק – בתוך מגדלים נטושים, מערות או תאים, בכלובים תלויים, על ראשי עמודים או אפילו מחיה בראשי עצים, מגורים מתחת לכיפת השמיים והפקרת הגוף לפגעי מזג האוויר, או הימצאות במקומות ללא תנועה. במקרים אחדים, זרקו הנזירים את עצמם לתוך האש או אל חיות טרף".
עדווי וארביב, אשרו חקרו את התופעה, מוסיפים כי הגילוי מצביע על כך שהסגפנות הקיצונית, ובעיקר זו של קשירת הגוף בברזלים, החלה בצפון סוריה ובאנטוליה, התרחבה לאסיה הקטנה והגיעה לכוון מערב לאירופה - לאיטליה, לצרפת ולאנגליה. במקביל, התרחבה התופעה לכיוון דרום והגיעה עד ירושלים ומצרים, שבה עדות על נזיר בשם סרפיון, שהיה כבול בברזלים.
גילוי זה, מעלה שאלות חדשות על תפקידן של נשים בעולם הנזירות הביזנטי. מהכתבים ההסטוריים, ידועות נשים רבות (בהן אגריה, מלניה הזקנה, מלניה הצעירה, סוזנה, פאולה, פומיניה, פאביולה, סילביה ואחרות), שהגיעו לירושלים, התישבו בה ובסביבתה וחלקן אף הקימו בה מנזרים.
"הקדושה פלאגיה (המאה החמישית לסה"נ) הייתה שחקנית מפורסמת באנטיוכיה, שנודעה ביופייה ובעושרה. במהלך חייה חשה חרטה עמוקה על עברה, והוטבלה לנצרות. כדי להימלט מעברהּ, התחפשה לגבר וברחה לירושלים, שם חייתה כנזיר מתבודד תחת השם 'פלאגיוס' בהר הזיתים. היא הקדישה את חייה לסגפנות קיצונית, לצום ותפילה, עד מותה. רק לאחר פטירתה, התגלה שהייתה אישה. סיפור אחר עוסק בקדושה מרינה (המכונה גם "מרינה הסורית", המאות החמישית-שישית), אשר נולדה בלבנון למשפחה נוצרית עשירה".
"לאחר מות אמה, ביקש אביה להפוך לנזיר, ומרינה התעקשה להצטרף אליו למנזר. כדי לעשות זאת, התחפשה לגבר ואימצה את השם 'מרינוס'. היא הואשמה – בשקר, בהולדת ילד, כאשר אישה מעיירה סמוכה טענה שמרינה – הלא היא 'האח מרינוס' - היא האב. במקום לחשוף את זהותה האמיתית, היא קיבלה עליה את האשמה וגידלה את הילד, תוך שהיא מבוזה. רק לאחר מותה גילו הנזירים שהייתה אישה, והשתוממו על ענוותה וכוח סבלה. סיפורים אלו ואחרים ממחישים כי הקדושה חוצה מגדר".
התרעות פיקוד העורף