לדבריה, חרף המעמד החשוב והנוכחות המרשימה של בכירי הצבא – הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום היוצא וקצינים בכירים נוספים – אין די בכך. פאוקר הדגישה כי תחקיר צבאי, מפורט ככל שיהיה, אינו יכול להוות תחליף לחקירה אמיתית, מקיפה ולאומית שתבחן לעומק את הכשלים שאיפשרו את האירועים.
“בסוף השבוע האחרון הוצג לקהילת ניר עוז התחקיר הצה"לי. ישבנו שם, מקשיבים לפרטים על השתלשלות העניינים בצבא, להסברים על האסטרטגיה בה נקטו הכוחות בשטח, לרשימות של מי נהרג או נפצע בדרגים הפיקודיים של החטיבה והאוגדה הדרומית. הכוחות שבשטח פעלו לפי ההנחיות, גילו אומץ וגבורה, אך גם הם הופקרו כמונו", סיפרה פאוקר.
לדבריה, חשוב היה לראות את צמרת הצבא מגיעה, לקחת אחריות ולהודות בכישלון – אך בכך אין די. “ללא ועדת חקירה ממלכתית לא נוכל לעולם לדעת מה קרה בדרגים הגבוהים של כוחות הביטחון ובדרג המדיני, איך באמת נוצר הכישלון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל?! תחקיר צבאי, מפורט ככל שיהיה, אינו תחליף לחקירה כללית מקיפה – כזו שתעמיק לא רק במחדלי אותו יום, אלא גם במדיניות ארוכת השנים שהובילה אותנו אליו", הוסיפה.
הזעזוע מדבריה של פאוקר נובע גם מהרקע הקשה של התחקיר הצבאי, שחשף את הביזיון הביטחוני הכואב: החייל הראשון הגיע לקיבוץ ניר עוז כמעט 40 דקות לאחר שהמחבל האחרון כבר יצא ממנו. במשך שבע שעות השתוללו מחבלים בשטח הקיבוץ – רצחו, חטפו, אנסו, בזזו ושרפו – בזמן שצה"ל נעדר מהשטח.
באותו יום נרצחו בקיבוץ 46 בני אדם, 76 נחטפו – 13 מהם נרצחו לאחר מכן בשבי. בין הנרצחים גם שישה צעירים שחגגו במסיבת הטבע “הפסיידאק" הסמוכה. כל תושב רביעי בניר עוז נרצח או נחטף.
פאוקר התייחסה גם לשאלת השיקום והחזרה לקיבוץ, שאלה שרובצת על כל תושב בעוטף עזה, והדגישה כי אין תשובה אחת: “יש בינינו מי ששיקומו הפרטי יהיה השיבה הביתה, יש מי שרואים בזה את אותה שליחות עימה הגיעו לאדמת הנגב ובנו את ניר עוז, יש בינינו מי שניר עוז הוא ביתו היחידי. ויש בינינו מי שלא יכול לשוב, לא יכול לחיות בין הזכרונות, מי שמשפחתו צריכה אדמה חדשה".
לדבריה, גם אם יחליטו לשוב וגם אם לא, ברור לתושבים כי שום דבר לא יהיה שלם – כל עוד החטופים לא יושבו. “השבת החטופים אינה רק עניין מוסרי או ערכי, היא המפתח שיאפשר לנו להתחיל לבנות מחדש את חיינו, את קהילתנו ואת האמון שלנו במדינה", סיכמה.
התרעות פיקוד העורף