"אין בי פחד": הלבנונית ממעוז חיזבאללה שהפכה לסנגורית הגדולה של ישראל

אוסמן, שמתגוררת כיום בגרמניה, הספיקה לבקר בשנה החולפת שבע פעמים בישראל. היא מרבה להרצות בפני סטודנטים באירופה ובארצות הברית, וכמה ימים לפני שיחתנו הותקפה על רקע אנטישמי בהולנד. כשאני שואלת לשלומה, היא מעדיפה להתמקד באחרים: “הסטודנטים היהודים שם חיים במציאות יומיומית קשה. הם מתמודדים עם הפחדות ועם אלימות מילולית, וזה מצב לא פשוט. אנשים חושבים שאם הם לא חווים את זה ישירות, זה לא קיים, אבל המציאות היא אחרת”.

בעניין תושבי עזה אומרת אוסמן: “אני מאמינה שכל אדם שמזדהה עם חמאס ותומך בטרור – אין לו מקום בעולם הזה. אין שום הצדקה לפגיעה באזרחים חפים מפשע, וישראל עושה כל שביכולתה למנוע זאת, אבל חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי”.

רבים פשוט טיפשים

אוסמן נולדה ב־1984 בלבנון, לאב סורי סוני ולאם לבנונית שיעית, זוגיות שנחשבת יוצאת דופן בשל המתחים העדתיים. היא גדלה בכפר בבקעת הלבנון, באזור המזוהה עם חיזבאללה. ילדותה המוקדמת התנהלה בצל מלחמת לבנון, והיא זוכרת את הפחד מההפצצות של ישראל ואת האיבה לישראל שחלחלה דרך התקשורת והחינוך, כולל אנטישמיות שהורגשה בלימודיה בבית הספר הקתולי. בגיל 18 עברה עם משפחתה לדמשק בשל המשבר הכלכלי בלבנון. חלומה להיות אנליסטית פוליטית נבלם בידי אביה, ולאחר מותו הפתאומי היא נאלצה להישאר בסוריה ולנהל את העסק המשפחתי.

בהמשך נישאה ועברה לערב הסעודית, אך לאחר גירושיה ב־2011 החליטה להגר לצרפת. שם נחשפה אוסמן לראשונה בחייה ליהודים, ותפיסתה כלפיהם השתנתה. בכלל, המעבר לאירופה הוביל אותה לתהליך פנימי של חקירה עצמית וגילוי מחודש. אוסמן עברה לגרמניה, פתחה בית קפה והתעמקה בלימודי אסלאם ויהדות מתוך רצון לגשר על הפערים בין ערבים ליהודים. המפגש עם פליטים סורים והאנטישמיות שמצאה אצלם חיזקו את מחויבותה להיאבק בדעות הקדומות. בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר היא נעשתה אקטיביסטית פרו־ישראלית והחלה להפיץ ברשתות החברתיות מסרים בשפה הערבית שמטרתם להציג את המציאות בישראל בצורה אחרת.

בהמשך, היא הקימה את פרויקט Arabs_ask עם אנשי אקדמיה במטרה להיאבק באנטישמיות ולהפיץ מידע אמין בנושא ישראל בעולם הערבי. בעקבות הפרויקט, היא קיבלה הזדמנות לבקר בישראל, דבר שהיה עבורה הגשמת חלום, אך גם הביא לניתוק סופי מהמשפחה בלבנון ובסוריה.

ההתקרבות של אוסמן ליהדות אף הובילה אותה להתחיל בהליך גיור. כשאני תוהה על ההחלטה הקיצונית להתגייר, אוסמן מסבירה שתמיד הייתה משוכנעת שיש לה גנים יהודיים מצד סבתה. היא מספרת שב־5 באוקטובר 2023 היא קיבלה תוצאות של בדיקה גנטית המוכיחות שאכן יש לה שורשים יהודיים, ממוצא איראני־עיראקי.

לא מרגישה פחד

אוסמן טוענת שהיא אינה מתגעגעת כלל ללבנון או לסוריה: “חזרתי בפעם האחרונה ללבנון ב־2015 כדי לראות את אמא שלי ואת האחים שלי, אבל עכשיו כולם עזבו ואין לי סיבה לחזור. כשהייתי שם, הסתכלתי סביב, וזה לא היה סוריה ולא לבנון, זה היה עצוב לראות. כל כך הרבה אנשים מתו, כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם. השינוי התרבותי־דתי בלבנון היה דרסטי. זו לא לבנון שגדלתי בה. אחרי נפילתו של אסד רציתי לחזור לסוריה שוב, רק כדי לראות, אבל אנשים מכירים אותי ברשתות החברתיות וידעתי שאם מישהו יזהה אותי, הוא יהרוג אותי, פשוטו כמשמעו”.

בעניין השליט הסורי החדש, אל־ג’ולאני, אוסמן אומרת: “רציתי שהוא יעשה מחווה כדי לסמן לישראלים שהוא לא הג’יהאדיסט שהוא היה פעם. רציתי לנסות לפגוש אותו ולומר לו את זה, אבל הבנתי שזה רעיון גרוע. יש גם הרבה אנשים שלא סומכים עליי, רדיקלים שלעולם לא יבטחו בי ובכוונות שלי. זו הסיבה שכשהציעו לי לדבר באו”ם בז’נבה, חשבתי שזה אפילו עוד יותר חשוב מאשר ללכת לפגישה עם ההנהגה הסורית החדשה. אני יכולה לדרוש בפומבי מעל בימת האו”ם את המחווה שלדעתי סוריה יכולה לעשות למען ישראל – החזרת עצמותיו של אלי כהן. זה הדבר הנכון לעשות”.

אוסמן מתהלכת עם שרשרת ועליה תליון מגן דוד תלויה על צווארה. “התאהבתי בישראל עוד לפני שהחלטתי להתגייר, וכשענדתי את השרשרת מגן דוד הבנתי שזה סימן פוליטי ודתי ושהרבה אנשים לא אוהבים את זה”, היא מספרת. “אבל זו הייתה החלטה גדולה עבורי. אני לא מורידה את השרשרת מאז. יש פה בגרמניה יהודים דתיים שאומרים לי, ‘תורידי את זה אם את רוצה לעזור לנו’, ואני עונה ‘להפך, זה בדיוק מה שצריך לעשות’. השיעור הגדול ביותר בהיסטוריה הוא לא להצניע את היותנו יהודים. אתה צריך להפסיק להצניע את קיומך, את הדת שלך, את המורשת שלך, את הרקע שלך. אתה צריך להגן על זה בגאווה. גם אם אתה לא יהודי דתי. גם אם אתה אתאיסט. אין לזה שום קשר לדת”.