"חברנו ל'זיכרון בסלון' כחלק מפעילויות הקהילה מאחר שהמפגש עם מי ששרד את השואה והצליח לבנות חיים מהווה סמל ודוגמה לבחירה בחיים", מוסיפה נעמה שמואלביץ, מנהלת קשרי ממשל ושותפויות בעמותת קהילת שבט הנובה. "אנחנו מאמינים ששורדי השואה שעברו את הנורא מכל יכולים לתת פרספקטיבה אחרת וכוח להמשיך".
כאוס של רגשות
"עד היום אני מטופלת באופן קבוע. שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר עדיין לא חזרתי לשוק העבודה, רוב הדברים שאני עושה הם בהתנדבות", היא מספרת. "היה מעניין אותי לשמוע מאביגדור איך לומדים לחיות עם זה, מאיפה לוקחים כוחות, במה משתפים או לא משתפים את המשפחה".
מזרחי, נכד לשורדי שואה, הוא מדריך במכינה קדם צבאית. בנובה הוא פינה פצועים וניצל, לדבריו, בעיקר בזכות השגחה עליונה. עוד באותו יום הוא החליט להתגייס למילואים: "מהמסיבה נסעתי לבסיס. לחמתי עם סיירת גבעתי. העדפתי לעבור מתחושת חוסר אונים לעוצמה. במקום ללכת לטיפולים, או הביתה, רציתי להיות בשליטה, בפעולה. מאביגדור, שעבר את הנורא מכל, הייתי רוצה לקבל השראה וכלים להתמודדות. אולי יש לו תבונה וחוכמת חיים שיעזרו לי לקבל כוחות".
"גם אבא שלי שורד שואה, אז מעניין אותי לשמוע, להתעניין. הייתי כמה פעמים במסעות בפולין. בעיקר מעניין אותי לשאול את אביגדור איך ממשיכים, איך מסבירים מה שעברתי לאנשים שפחות מבינים. איך מספרים את הסיפור בלי שירגישו שאני קורבן כי אני לא מרגישה ככה וגם לא רוצה להרגיש ככה. אני באה לספר את הסיפור שלי ממקום של עוצמה וכוח".
בהמשך היא ברחה רגלית והסתתרה כמה שעות בשטח. "היום אני עושה דברים שאני אוהבת, אני שחקנית, אנשים יכולים להסתכל מהצד ולהגיד 'היא עברה את זה', אבל הלב שלי שבור", היא מתוודה. "מעניין אותי איך אביגדור התמודד אחרי השואה, מה היו התחושות שלו, איך הצליח להתמודד עם החיים, איך מצליחים לחיות אחרי הדבר הזה. מעניין אותי מהם הכלים הפרקטיים שעזרו לו לעבור את המשוכה הזאת, כדי אולי לאמץ חלק מהכלים האלה, ללמוד ממנו. מעניין אותי גם איך הוא מרגיש עם ההשוואה בינינו ובין שורדי השואה, ואם הוא חווה את 7 באוקטובר כעוד שואה".
אף אחד לא צריך לרחם
אביגדור נוימן, תושב אבן יהודה, היה בעברו איש צבא קבע וגם חבר אגד. הוא מתיישב בכורסה כשסביבו משתתפי המפגש. "כשאני מדבר, אני לא מספר היסטוריה, אלא חי אותה, חי את אותו הרגע", הוא אומר להם. "נולדתי בשנת 1931 בעיירה בשם סייליש, היום בצ'כוסלובקיה, כרביעי מבין שבעה אחים. הייתי ילד מאושר מחסידות סאטמר, מבית מאוד עשיר שלא חסר בו כלום.
"כשההונגרים פלשו ב־1939 לאזור, החלו חוקים אנטי־יהודיים. במרץ 1944 נכנסו הגרמנים. אז היה כבר הטלאי הצהוב. את הילדים ואת אמא לקחו לגטו. את אבא ועשירי עיר נוספים לקחו למרתף עינויים. בחודש מאי הורו לנו להתייצב בתחנת הרכבת. זה היה קרון של בהמות, היינו על הרצפה, ילדים, זקנים, ללא שירותים, ללא מים. כעבור שלושה ימים הגענו למחנה אושוויץ־בירקנאו.
"אני זוכר כלבים אימתניים, מכות במקלות, צעקות. נשים וילדים התאספו בצד אחד. גברים בצד אחר. אסיר ותיק משך אותי בכוח מהיד של אמא, וזרק אותי לצד של הגברים. מאז לא ראיתי את אמא. מנגלה עם האצבע עשה ימינה ושמאלה. באתי מולו, אמרתי שאני בן 15. הוא שאל מה אני יודע לעשות, המצאתי לו שאני טכנאי. בבית מרחץ ענק גזזו לנו את השערות, נתנו כותונת דקה בלי גופייה ותחתונים ונעליים מעץ. אמרו לי: 'אתה רואה את הלהבות? הנה אמא שלך והאחים שלך יוצאים משם'. חיינו בתנאים של רעב וקור".
נושא ההשוואה בין 7 באוקטובר לשואה עולה לקראת סיום. "כשראיתי את החטופים חוזרים, את אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, בכיתי. ככה שחררו אותנו", אומר נוימן. "אבל אנחנו בשום אופן לא בשואה. בשואה הלכו מיליונים בלי האפשרות להתגונן. בשואה לא יכולנו לעשות כלום. ואילו ב־7 באוקטובר קרה אסון. הכוח שלנו לא היה במקום".
"ממש נתת לי השראה", מסכמת דניאל. "מהסיפור שלך למדתי שיש עתיד לפנינו. שאולי אנחנו עם נרדף, אבל אנחנו מנצחים".
התרעות פיקוד העורף