שלוש תמונות-תחזיר (פלאשבקים) עברו שם בזו אחר זו מול עיניו. בטרייה מביניהן סטף, ה"משוגע" לתעשיות-יצוא, הלך נגד כל הסיכויים ונגד חוזי שחורות למיניהם, כשהקים קרוב למרכזי האבטלה בנגב פארק תעשייה חדשני, שהיה תעתיק לפארק התעשייתי שהקים בתפן.
התמונה השנייה החזירה אותו לתש"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בתל-אביב, ערב פירוק הפלמ"ח, הגיע סטף אל מפקדו, יגאל אלו, עם רעיון מהפכני להירתם להקמת אזור תעשייה בנגב כפרויקט של הפלמ"ח. ברם, אלון, אז איש צעיר, רק בן 30, אבל עייף משטף האירועים, לא התפנה לתת את דעתו לחזונו של פקודו הנלהב. הוא הניח בחום את ידו על זרועו של אורחו, הפלמ"חניק היקה ונפרד ממנו בחיוך סחבקי.
בפתח דבריו שטח סטף את האני מאמין שלו: "אני מאמין שמדינת ישראל תתקדם אם יהיה יותר יצוא. בשביל זה צריך מצב יציב במשק, בלי אינפלציה. כמו כן אני מצפה להפחתה ניכרת בשיעורי המס. הייתי רוצה לראות ממשלה כמה שיותר ענייה ולעומתה - ציבור במצב טוב ככל האפשר. מס הכנסה יכול לשמש כלי חיובי אם יפחיתו אותו לגבי אלה שעוסקים ביצוא".
סטף הדיר את רגליו מהבורסה. "הבורסה נותנת הנחה במסים למי שמשחק בה, ומענישה את אלה שעוסקים ביצוא", טען. "לכן, מעולם לא נכנסתילמשחק הזה ששמו בורסה ואני מסתדר טוב בלעדיה. אם אני מתנגד למשהו, אז זה נגד העדפה לסקטור שלא עובד".
"יש לבטל בשלבים את הסיוע האמריקאי", סבר. "אם יהיה יותר יצוא וכמה שפחות סיוע, כך נשקם את הגאווה הלאומית שלנו".
כששאלתיו אם ראה בכספי הסיוע האמריקאי אמצעי להשחתת מידות במדינה, הוא השיב: "תלוי לאן הכסף הזה הולך. אם הוא מופנה לסלילת כבישים ולביטחון, אז זה לא אסון. אבל אם הוא מחולק למפלגות צעקניות במסורת החלוקה של פעם, זה שלילי לחלוטין".
באשר לעובדים הזרים אמר: "לדעתי, אין בארץ מובטלים, אבל ישנם אנשים שלא למדו את המקצוע הנכון, או שיש להם מקצוע שהוא לא אפטודייט. ריבוי העובדים הזרים נובע מחוסר הכבוד שלנו לעבודה".
סטף נולד בקיפנהיים, עיירה קטנה בדרום גרמניה, שם גדל במשפחה מרובת ילדים. זה היה בית תרבותי. אמו, בת הקצב, הייתה מנגנת בפסנתר ואביו, בעל עיטור צלב הברזל ממלחמת העולם הראשונה, עסק במסחר בתבואה ובקמח ולהנאתו היה שר שירים של שוברט.
הילד סטפן קרא בשקיקה את כל ספריו של קרל מאי על האינדיאנים. בעקבות התגברות הנאציזם בגרמניה, הוא עלה ארצה בגיל 11, ולא בדיוק הצטיין בלימודים. "הייתי תלמיד די חלש אולי בגלל שלא שלטתי מספיק בשפה", סיפר. "גם חוף הים, הקרוב לבית שלנו בפרישמן, לא עזר לי להתרכז בלימודים.לא התחברתי. חייתי בעולם אחר, לא בהוויה הארץ-ישראלית של אז ופרט לידיים טובות לעבודה, הייתה לי סקרנות ללא גבול, כשקראתי הרבה כדי להבין איך ומדוע נעשים הדברים".
סטף התגייס לפלמ"ח, שם מצא את הישראלי החדש, תשובת-נגד ליהודי הגלותי ובכך מצא את המשמעות לחיים בארץ. הוא גויס כאיש טכני ונשלח לקורס הטיס השני של הפלמ"ח, אך טייס לא יצא ממנו. בפלמ"ח החל להרגיש כישראלי אמיתי ועם פירוק הארגון הוא היה שותף להקמת "מכון 3", רפא"ל של היום וניסה לחיות עם רעייתו, מרים, חיי קיבוץ ביראון, שלא התאים לטיפוס כמוהו.
הוא הציע להקים בית-מלאכה של מספר קיבוצים בצפון, ברם ברוח הימים ההם החבר'ה העדיפו חקלאות. כשכשל בהצבעה באסיפת המשק, השתקע בנהרייה, שלימים היה לאחד מסמליה. "נהרייה התאימה לי", ציין. "האמנתי שישראל האמיתית היא בנגב או בגליל".
התחלת התעשייה שלו נשמעת כיום כסיפור אגדה. בני הזוג ורטהיימר התמקמו בצריפון ששטחו 24 מ"ר. כדבריו, לא היה לו אז גרוש על הנשמה, אבל תושייה אף פעם לא הייתה חסרה לו. הוא קפץ לחניתה וביקש מהקיבוץ שישכירו מהמחרטות שלהם לשעות הלילה, שבאמצעותן ייצר כלים לעיבוד מתכת. לאחר מכן היה נוסע עם אופנועו לתל-אביב כדי למכור את תוצרתו.
הזמנה רצינית מ"מקורות" אפשרה לו לרכוש משחזה משלו ולמעשה הייתה הגרעין למפעלי "ישקר". מעטים יודעים כיום שהשם הזה הוא הלחמה של ישראל ושל קרביד, החומר שבו השתמש לייצור סכינים למחרטות ליצוא, תחילה ליוון דרך חנות כלים שם, התקשרות שממנה המריא כעבור שנים לעסקת המיליארדים עם וורן באפט.
לדבריו, לא מצא אוזן קשבת אצל ראשי הממשלה. "יש לי הרושם שהם מאוהבים בענייני הביטחון כשם שאני מאוהב בענף המתכת שלי", אמר. "אין לי דבר נגד הביטחון, אבל המשקל הסגולי שלו כאן מעבר לכל היגיון".
הוא קרא לשילוב אנשי תעשייה בהנהגה, אר כשל בגיחה שלו לפוליטיקה, כשנבחר לכנסת ב-77' מטעם רשימת ד"ש בהנהגת יגאל ידין. "בפוליטיקה הייתי כישלון מוחלט", הודה. "ביליתי בכנסת כמעט ארבע שנים בניסיון להשפיע, אבל לא הצלחתי. חודשיים לפני תום הכהונה שלי התפטרתי וחזרתי לנהרייה.לא יכולתי להישאר בכנסת שאליה הגעתי מתוך נאיביות. לא הבנתי על מה דיברו שם ולא ראיתי שחברי הכנסת חיפשו לבנות את המדינה".
לד"ש הוא הגיע מהאכזבה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "הייתה לי אכזבה מאנשים בהנהגה, כולל המפקד שלי בפלמ"ח, יגאל אלון, שהיה שר העבודה בממשלתו הראשונה של רבין...עם השנים הוא נעשה איש כה פוליטי, שאפילו לא טרח לבוא ולראות מה הקמתי בגליל, אזור שאישית היה יקר לו".
עם פרישתו מהכנסת, ורטהיימר התרחק מהפוליטיקה והתרכז בתעשייה. "תמיד אני מוכן להתגייס ולפעול בדברים שאני מתמצא בהם, אבל לא פנו אלי", העיר. "אני מרגיש כמו חייל מילואים שמוכן לכל פנייה. אני בשלי. עוד פארק תעשייה ועוד פארק תעשייה, כשהעתיד טמון בפארקים כאלה בגבולות עם שכנינו".
סטף התגאה בכך שבמפעליו לא פרצה מעולם שביתה. "אם העובדים יודעים שעליהם לספק את התוצר בזמן, מאיפה יקחו זמן לשבות?", תהה. לדבריו, השיג שקט תעשייתי מבלי לשלם לעובדיו יותר מבמקומות אחרים. "יש מעין התחייבות הדדית בינינו", סיפר. "אני מעניק להם ביטחון באותה מידה שהם מעניקים לי ביטחון, אבל אני לא קונה אותם בכסף".
בביקור בתפן ניתן היה לעמוד על מערכת היחסים שהייתה לו עם עובדיו, שכאיש אחד קראו לו סטף, בלי שום ריחוק, כשבחדר האוכל הוא הסב עמם לארוחת צהריים מגוונת.
סטף התנגד לנסיגה חד-צדדית מלבנון. "כדי לפתור את הבעיה שלנו שם, עלינו להידבר עם סוריה", חשב. "ייתכן שעם הסורים הכל יכול היה להיות אחרת לו הייתי מצליח בהתערבות שלי במהלך ההיסטוריה. לאחר מלחמת ששת הימים, העליתי הצעה להקים לסורים שני מפעלים בגולן ובלבד שיעזבו אותנו ויניחו לנו לחיות בשקט. אבל כולם היו שיכורי כוח ולא נשמעו לי. כבר אז האמנתי שהשטחים נכבשו לשם מיקוח בדרך לשלום".
כזה היה סטף ורטהיימר, שבאופן סמלי השיב את נשמתו לבורא דווקא ביום שבו אירע בכנסת השוד המחפיר של הקופה הציבורית. סטף, איש החזון והמעש, היה מזדעזע לו היה שומע על כך.
התרעות פיקוד העורף