הערב ירד על תל אביב, אך הכיכר בלב העיר הלכה והתמלאה באור. אלפי פנסי טלפונים נדלקו בזה אחר זה, מרצדים כמו כוכבים באפלה. כיכר הבימה הפכה לים של אורות, והמילה "חירום" ריחפה באוויר. זו לא הייתה עוד הפגנה, המוני הישראלים שהתקבצו יחד השבוע חשו שהם נוטלים חלק ברגע היסטורי.
הערב שאורגן בפעם השנייה על ידי פורום "חומת מגן" – קבוצת בכירים לשעבר ממערכת הביטחון – החל באווירה של דחיפות. הרקע למחאה היה ברור וחד: פיטורי ראש השב"כ, רונן בר, באמצע חקירת "פרשת קטאר" והדחת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרה מיארה, צעדים שהמפגינים ראו כפגיעה קריטית בשלטון החוק ובמערכת הביטחון.
בעת שאלוף במיל׳ נועם תיבון, מנחה האירוע, עלה על הבמה, השתתק הקהל. האווירה הייתה כבדה מהרגיל. לא היה זה רק עוד ערב מחאה, אלא התכנסות של אנשים שחשו כי מדינתם נמצאת על סף תהום. אמירתו על המצב הגורלי של החטופים ומדינת ישראל העבירה צמרמורת בקהל. כשדיבר על החובה להוציא את 59 האזרחים ממנהרות החמאס, רבים בקהל החלו למחוא כפיים ולצעוק ׳עכשיו׳.
רוני אלשיך, המפכ"ל לשעבר, עלה לבמה ונראה נחוש יותר מתמיד. בעודו פונה לציבור הדתי-לאומי, שרבים מהם נעדרו מהכיכר, קולו נשבר. הוא דיבר על אחדות, על ערכים משותפים, על הצורך לגשר על פערים לנוכח האיום המשותף. מילותיו על הצורך ב"התערותא דלתתא" – התעוררות מלמטה – הדהדו בין הבניינים שמסביב ונגעו בלבבות רבים.
אלוף במיל' דן הראל הביא עמו את הניתוח המפוכח של איש ביטחון ותיק. תיאורו את "הזירה השמינית" - זירת הפנים, שבה מתרחש לדבריו המאבק המסוכן ביותר - הותיר את הקהל דומם. כשדיבר על המילואימניקים הקורסים תחת העומס ועל חוק ההשתמטות, נשמעו קריאות זעם מאנשים שחוו על בשרם את המציאות שתיאר.
אך היה זה נאומה של יעל אלון שהביא את הכיכר לדממה מוחלטת. סיפורה האישי - איבדה את אביה במלחמת יום כיפור ואת בנה דור במלחמה הנוכחית, בדיוק חמישים שנה אחר כך - היכה בכל הנוכחים. כשדיברה על המחדל של השבעה באוקטובר, ועל הגורל של 59 החטופים שעדיין מוחזקים בידי חמאס, הייתה תחושה של כאב קולקטיבי שעבר בקהל.
חיים תומר, בכיר במוסד לשעבר, דיבר בבהירות חסרת רחמים. הצהרתו החוזרת כי "נתניהו מסוכן לביטחון ישראל" נישאה באוויר הלילה והדהדה בין הבניינים. ניתוח הקשרים בין ממשלות ישראל לקטאר נשמע כמו חקירה מפורטת של איש מודיעין מנוסה, והקהל הקשיב לכל מילה בדריכות.
ואז הגיע הרגע שהותיר את הנוכחים שבורי לב. מישל אילוז, אביו של גיא אילוז שנחטף ונרצח בשבעה באוקטובר, השמיע את שיחתו האחרונה עם בנו. הקהל עמד דומם, רבים ניגבו דמעות. בנאומו, ההשוואה בין בנו שהלך לרקוד בפסטיבל נובה לבין השר שרקד בחתונה לצלילי ״נמות ולא נתגייס״, בעוד חטופים נמקים במנהרות, גרמה לזעם ולכאב מוחשיים. הצהרתו כי ממשלה שמטרפדת עסקת חטופים מסיבות פוליטיות מבצעת "רצח" פרצה את כל מחסומי האיפוק.
בין האלפים שעמדו בכיכר ניתן היה לראות את פניה של ישראל האמיתית: דפנה, מורה, שבאה עם עיניים דומעות מרמת גן, יובל שגיא, מילואימניק עייף, שרה שהגיעה עם נכדתה ונטע, אישה דתייה מפתח תקווה שהגיעה לראשונה בחייה להפגנה. כולם עמדו זה לצד זה, חולקים מצוקה משותפת.
הערב הזה היה יותר מאשר עוד מחאה. היה זה מפגש של אזרחים שחשו כי גורל מדינתם תלוי בהתייצבותם. בסיומו של הערב, כשקרא נועם תיבון להמשיך במאבק ואף לעצור את המדינה אם יהיה צורך בכך, הנחישות בעיניים של האנשים שעזבו את הכיכר העידה כי המחאה רק מתחילה.
כשהתפזרו האחרונים מהכיכר, האורות החלו להיעלם בהדרגה. אך התחושה הייתה כי נקודת אור פנימית הודלקה בלבבות רבים באותו לילה - ניצוץ של התנגדות, של סולידריות, ושל אמונה כי עדיין אפשר להציל את אשר נראה כאבוד.