לאחרונה מצאתי לי לכמה שעות מפלט ממהומות קפלן וממלחמות היהודים. לא העליתי על דעתי שהרוגע יימצא לי במקום הכי בלתי צפוי – רהט. בעוונותיי, מודה אני, זו לי פעם ראשונה שבה ביקרתי בעיר הבדואית היחידה בארץ, השוכנת מצפון לבאר שבע.
הגעתי לביקור קצר מתוך סקרנות, כאחד מחברי “קבוצת ירוחם" בהנהגתו של משה בן עטר, מי שהיה מנכ"ל המועצה הציונית. קבוצה של אישי שמאל וימין מתונים, ששמו לעצמם מטרה לפעול למען המאחד בחברה הישראלית.
לא היו לי ציפיות מרובות. רהט הוא יישוב לא יהודי, שאין לו יחסי ציבור חיוביים. באחרונה התרבו ידיעות על מעשי אלימות וגניבות ממחנות צה"ל בידי צעירים מהאוכלוסייה הבדואית בנגב, כמו מקרי התנכלות לתנועה בכבישים ראשיים. וכמובן, הפשיעה בחברה הערבית, מעשי נקם ורצח לא פסחו על רהט, העיר השנייה בגודלה בנגב, אחרי באר שבע.
מדינה של כולנו
הימים הם ימי חודש הרמדאן, החודש הקדוש ביותר למוסלמים. בציבור היהודי חשש קינן בלב, שמא דווקא בימים אלה תגבר הלאומנות ותביא עימה גל של מעשי טרור. ואילו ברהט הוצג הרמדאן כחודש של שלום ואחווה. ראש העיר הוותיק, טלאל אל־קרינאווי, קיבל אותנו בלשכתו, כשהשולחן הגדול חף מכל כיבוד.
“אנחנו בצום. בשקיעת החמה מובטחת לכם סעודה גדולה", אמר לאורחיו. זו הקדנציה החמישית של טלאל, והוא מתפאר בהישגים שחולל בעיר מאז החל לכהן ב־1993, כשעמד לא בראש רשימה ערבית, אלא כנציג מפלגת העבודה. אז, לפני יותר מ־30 שנה, רהט הייתה עדיין מועצה מקומית, שלא היה בה ביוב. היו אוהלים, פחונים, ורק כניסה אחת הובילה אליה.
והיום – שכונות חדשות ומפוארות, ספרייה מודרנית מרשימה ומוזיאון חדשני של המורשת הבדואית, ראשון מסוגו בחברה הערבית, שעליהם גאוות ראש העיר. לצד אלה, עדיין רבים השטחים המוזנחים, ערימות אשפה ולכלוך בצידי הכבישים. אפילו שלט הכניסה לעיר מרופט.
אל־קרינאווי גאה ברמת ההשכלה המשתפרת בקרב הצעירים, במיוחד בקרב הבנות. “600 אנשי סגל רפואי בדואים עובדים בסורוקה", הוא מדגיש. 35% מהסטודנטים במכללת אחווה באים מרהט, כפי שמעידה נשיאת המוסד האקדמי, פרופ’ יפעת ביטון.
ראש העיר מספר על תוכניות להקמת פארק עירוני באפיק נחל גרר החוצה את רהט, להרחבת העיר דרומה ואף לבניית מכללה אקדמית בתחומה. אבל מאין יבוא הכסף?
השיחה עם אל־קרינאווי נקטעת כשהוא מוזעק להתראיין בענייני המצוקה התקציבית. כשהוא שב כעבור כמה דקות, אין הוא חוסך בביקורת על הממשלה. מכל הממשלות שעימן עבד, לדבריו, “זוהי הממשלה שהכי לא מעודדת התקרבות בין יהודים לערבים". ואכן, התקציב שיועד לתוכנית הרב־שנתית לצמצום הפערים בחברה הערבית קטן, והדבר עורר כעס רב בקרב ראשי הרשויות הערביות ברחבי המדינה.
אל־קרינאווי מביע אכזבה, במיוחד על רקע אירועי השבעה באוקטובר. רבים מבני העיר לחמו במחבלים, הצילו צעירים ממסיבת הנובה, שישה מבני רהט נחטפו לעזה. 21 חללים היו בחברה הבדואית בנגב, המונה כ־300 אלף נפש בשבעה יישובים.
“יצאנו לעזור מתוך הזדהות", ראש עיריית רהט טוען בכאב. “בכיתי כשנהרג חברי אופיר ליבשטיין. אבל כשפניתי בבקשת סיוע לגורם במשרד החינוך, הוא הטיח בי: ‘מי ביקש מכם לעזור לקיבוצים?’".
בסעודת האיפטאר, השוברת את הצום היומי במהלך הרמדאן, כל הנוכחים ב"אוהל השלום", יהודים וערבים כאחד, דיברו גבוהה־גבוהה על הכורח בהידוק הדו־קיום, או כלשונם “ערך הביחד". “זוהי מדינה של כולנו", אמרו המארחים. “אין לנו ארץ אחרת. אין צורך להוכיח בוקר, צהריים וערב את נאמנותנו למדינה. אנחנו נולדנו כאן".
תחושה אופטימית
ואולי את הקשר ההדוק בין החברה היהודית לחברה הבדואית בנגב המחיש אברהם דבורי, חבר קיבוץ בארי, שלמזלו שהה בחו"ל ב־7 באוקטובר. בבוקר השבת ההיא, הוא סיפר, יצאה אחת מחברות הקיבוץ לרכוב על אופניה מחוץ לקיבוץ. בדרכה חזרה, חסמו את הכניסה בפניה שני גברים בדואים שעובדים בבארי. “אל תיכנסי, מחבלים חדרו לקיבוץ", הם אמרו לה. “יש לי משפחה", היא התחננה.
השניים לקחו אותה למיגונית, וכשזו התמלאה באנשים אמרו לה שמסוכן להישאר במיגונית, ולקחו אותה למסתור בוואדי. בעודם מסתתרים שם, המיגונית הופצצה על האנשים שבה. כעבור חמש שעות התקשרו שני הגברים לבני משפחתם ברהט, שבאו בטנדר לחלץ אותם. בדרך חזרה הם נעצרו במחסום צבאי, והחיילים כיוונו נשקם אליהם.
“אל תירו, הם הצילו אותי", קראה לעברם האישה מבארי. חמישה מבני רהט שהשתתפו בלחימה והצילו יהודים סיפרו כל אחד את סיפורו בגאווה לא מוסתרת. כל אחד מהם זכה להוקרה ולשי מהמכון היהודי־ערבי של ההסתדרות.
ועדיין, האורחים לרגע, חברי “קבוצת ירוחם", לא נחשפו לכל הבעיות ברהט במהלך ביקורם החפוז. בשנת 2024 נרצחו ברהט שמונה אנשים בסכסוכים בין משפחות יריבות. ראש העיר אל־קרינאווי ניסה להצניע את בעיית האלימות הפנימית. בתשובה לשאלה הוא אף גימד את העובדה שלפרקים הוא עצמו נזקק לאבטחה אישית בגלל איומי רצח.
כ־90 אלף תושבים מונה כיום אוכלוסיית רהט בצירוף הפזורה שמסביב לה – מחציתם בני פחות מ־18. ראש העיר צופה שב־2040 יגיע מספר תושבי עירו ל־175 אלף. כך או כך, המסר ברור: רק השקעה גדולה יותר של הממשלה בחברה הערבית, ובמיוחד הבדואית, תוריד את הפשיעה, תצמצם את האלימות והלאומנות, ומעל לכל תחזק את “הביחד" היהודי־ערבי. למרבה הצער, המגמה התקציבית כרגע הפוכה מזה.
חבורת “ירוחם" יצאה מרהט בתחושה אופטימית, שהמלחמה קירבה בין יהודים לבדואים בנגב. איך אמר אחד מנכבדי המארחים שלנו: “בעזרת השם נשוב וניפגש בשנה הבאה שוב, כאן באוהל, ונראה את השלום". אינשאללה. בתוכי התהדהדו השורות האלמותיות של ז’בוטינסקי, שהלוואי שיתגשמו: “שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני".