העמותה מלווה את החיילים מבחינה רוחנית וגשמית לקראת גיוסם, במהלך שירותם בגדודים החרדיים וגם לאחר שחרורם. הליווי הרגשי נעשה דרך מיזם "ניצוץ לנצח", בשיתוף משרד הרווחה והביטחון החברתי. עד השבעה באוקטובר עסק המיזם רק בחיילים. עם פרוץ המלחמה נוסף מענה של תמיכה באמהות החיילים.
ממש לא טבעי
"להבדיל מהמגזר הלאומי־דתי, ששם הדבר הכי מקודש זה להתגייס, להורה חרדי זה ממש לא טבעי", אומרת רוטקוביץ'. "יש הרבה חיילים שאין להם עורף משפחתי, כאלה שהוקיעו אותם בבית. במקרים כאלה, אין לנו מגע עם ההורים. אבל יש, ברוך השם, הרבה אמהות מהמגזר החרדי שאומנם הילד שלהן לא עשה את האידיאל שכיוונו אליו, אבל הן אוהבות אותו ולא מתנכרות לו".
"כאלה שאכפת להן מהילד, והוא כן מגיע הביתה לשבתות. בעקבות המלחמה והכניסה לעזה התחילו להגיע אלינו פניות מאמהות שהיו מאוד מבוהלות. האירוע של הצבא לא מוכר להן בכלל. מה זה בכלל אומר, שהילד שלי נמצא בעזה ונלחם על חיינו ועל חייו? הן בחיים לא שלחו ילד לצבא, הן לא גדלו על זה, לא גידלו את הילד על הערך הזה של הקרבה ומסירות נפש למען המדינה. חלק גדול מהן פשוט נמצא באימה. לאורך המלחמה הפניות גברו".
נושא נוסף העולה בשיחות, לדברי רוטקוביץ', הוא היחס שהאמהות זוכות לו בסביבתן: "אחת האמהות אמרה שכשהיא הולכת לגן השעשועים עם הילדים הקטנים, 'אף אחד לא יודע מה אני עוברת עכשיו, כאמא לבן בעזה. אני לא יכולה לשתף שהבן שלי נלחם על החיים של כולנו'. לפעמים הנשים צריכות גם להסתיר את העובדה הזאת. הן מרגישות שהן בכלל לא מובנות, שאין אמפתיה כלפיהן".
לדבריה, יש מקרים שבהם החיילים נמנעים מלהגיע הביתה לחופשות כשהם לבושים במדים. "זה עלול להרוס את השידוכים של האחיות שלהם", רוטקוביץ' מסבירה. "אבל זה מאוד תלוי איפה גרים. יש מקומות יותר קיצוניים, ויש יותר מפרגנים. אמא משכונת מאה שערים בירושלים בחיים לא תספר שהבן שלה בצבא. ביתר עילית, לעומת זאת, היא מקום יותר פתוח במובן הזה. אבל זה גם משתנה משכונה לשכונה".
לדבריה, האמהות לחיילים החרדים ראויות להערכה: "למרות שהילד בחר במשהו מנוגד למה שהן חלמו עליו, הן מקבלות, אוהבות, דואגות, רוצות בטובתו. זה דורש מהן המון כוחות נפש מול החברה שממנה הן מגיעות".
להרגיש בקבוצת השווים
"הבנים שלי עשו לי הכנה לכך שהם רוצים להתגייס, זה היה תהליך", מתארת אודליה לוי. "הם אמרו שהם לא מוצאים את עצמם, ודיברנו על כך. כשראיתי שהם נורא החלטיים, הבנתי שאצטרך להתמודד גם עם החברה. אני עוסקת בחינוך, עובדת בפרויקט שמלווה נוער בסיכון. זו עבודה שיש בה הכלה. ההכלה הזו סייעה לי להכיל גם את רצון הבנים שלי".
הבן ש' מגויס כמעט שנה. "הוא התגייס לתוך הלחימה. בכניסה הראשונה שלו לעזה חשתי בדידות. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה", מתוודה לוי. "כשסיפרתי שהבן שלי בעזה לא קיבלתי 'כל הכבוד', אלא ההפך. אנשים אמרו לי 'איך את שולחת את הילד שלך למות?'. לא היה לי עם מי לדבר".
"קבוצת התמיכה של עמותת נצח יהודה עזרה לי מאוד. העליתי את הקושי, את תחושת הבדידות. בשיחת זום שהייתה לנו התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אם את במגזר החילוני או במגזר הסרוגים ואומרת 'הבן שלי לוחם' – את הולכת בגאווה. במגזר החרדי מסתכלים עלייך כאילו שאת יותר למטה ולא למעלה. לכן הסיוע הזה היה כל כך מרים עבורי, נתנו מקום לתחושות שלי. פתאום פגשתי אמהות נוספות שמרגישות כמוני, הרגשתי בקבוצת השווים".
"הבן שלי אמר 'גם בתורה היו לוחמים, אז אני לא סותר את התורה'. זה לא נגד התורה, הוא עדיין שומר שבת. אני גם חושבת שהיום הוא אפילו הרבה יותר עוצמתי ומדהים ממה הוא שהיה. הוא יצא לראייה כוללת, הוא רואה את כל עם ישראל, רוצה לעשות טוב. נצח יהודה נתנו לו עוגן ואני מאוד שמחה על כך".
"א', למשל, לא היה איתי השנה באף חג: לא ראש השנה, לא כיפור, לא סוכות, לא פורים, אבל זו עוד נחשבת התמודדות קטנה", מזרחי אומרת. "להיות אמא לחיילים זה לחץ אין־סופי. שלושה חברים מהישיבה של א' נפלו בקרב. עמדנו יחד על הקברים, רגעים שלא תיארתי לעצמי שאצטרך להיות בהם. כל הצוות של נצח יהודה נותן לי כוח, הם פשוט מדהימים ומהווים רשת תמיכה בשבילי".
"הוא היה נסער" מספרת. "אמר לי 'אמא, זה לא לעניין, אני לא יכול להמשיך לעשות מה שאני עושה', כלומר, ללמוד בישיבה, 'אלא צריך לצאת להגן על העם שלנו'. א' התגייס מתוך מקום חרדי. היו בגיוס שינויים שהיה לו מאוד קשה איתם, אבל הוא היה חזק, עמד בהם, הבין את החשיבות שבהגנה על העם היהודי".
מזרחי מדברת על הקושי שלה בזמן המלחמה: "אני קמה לכל צלצול, לא יכולה להוציא את הטלפון מהחדר. אבל התהליך הזה גם בנה אותי, התחזקתי מכך. זה להבין את התפקיד המדהים שהבנים שלי עושים ואת המשמעות. אני מסתכלת עליהם בכזו גאווה".
התרעות פיקוד העורף