אני לא יודעת אם חזרה ללחימה יכולה לשנות ולהחזיר את החטופים, אני לא יכולה להיכנס לראש של הממשלה או לדעת מה הם עושים ובשביל מה הם עושים את זה, אם זה לחץ שמופעל עליהם, או מסיבה אחרת. אין לי מושג. אני רק מרגישה שהחטופים לא בעדיפות ראשונה אצל הממשלה כרגע, וזה הדבר הכי נורא שאפשר לחשוב עליו".
“אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. הכל. בארגנטינה, אחי וקרובי משפחה של בעלי עושים כל מה שאפשר כדי להעלות את המודעות לנושא החטופים, וגם בקוסטה ריקה ובספרד, מהפגנות שם ועד פגישות עם בכירים בשלטון. אנשים שולחים לנו חיבוקים מכל העולם, וזה ממש מחזק ונותן חום לנשמה. בארץ אנחנו פועלים ככל יכולתנו, בכל דרך אפשרית, כדי להגביר את המודעות".
“אני מרגישה שבחו"ל אנשים עושים מה שהם יכולים כדי להעלות למודעות את נושא החטופים. גם בארץ העם עושה המון, ואני חושבת שאם כולם במדינה היו יוצאים לרחובות ההשפעה הייתה יותר גדולה".
“לא. אף אחד מהם גם לא פנה אלינו. חוץ מבני גנץ, הנשיא יצחק הרצוג וגל הירש – אף אחד לא יצר איתנו קשר. והאמת? גם אני לא יצרתי קשר, כי במה פנייה שלי יכולה לעזור או להועיל? זה יחזיר אליי את דוד ואריאל? עם זאת, חשוב לי להדגיש שאני מזמינה את ראש הממשלה לדבר איתנו. להוציא משהו, כדי שנוכל לדעת מה קורה: מה עושים בשביל להחזיר את הילדים שלי ואת כל החטופים? אני רוצה את הילדים שלי בבית. אני רוצה להמשיך לחיות. החיים שלי לא שלמים בלעדיהם".
“לכיכר החטופים אני לא מגיעה, כי רועש שם מדי וזה עושה לי רע, בייחוד במצב המנטלי שאני נמצאת בו כרגע. אבל אני משתתפת בהפגנות הפחות רועשות שיש אצלנו בכיכר בכרמי גת (השכונה בקריית גת שאליה פונתה קהילת ניר עוז – ד"פ). אני מכירה אנשים שמגיעים מכל קצות הארץ לכרמי גת, וזה מחזק מאוד".
סילביה ולואיס קוניו עלו מארגנטינה עם בנם הבכור לוקאס ב־1986 והתיישבו בקיבוץ ניר עוז. בארץ נולדו להם התאומים הזהים דוד ואיתן, ובהמשך גם אריאל. ב־6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, התקבצו בני המשפחה המורחבת לארוחת חג בביתם של סילביה ולואיס בניר עוז. למחרת בבוקר, במתקפת חמאס, נחטפו לעזה שמונה מבני המשפחה: דוד קוניו, אשתו שרון ובנותיהם התאומות בנות ה־3, יולי ואמה; אריאל קוניו ובת זוגו ארבל יהוד; אחותה של שרון, דניאל אלוני, ובתה אמיליה בת ה־5.
“ב־6 באוקטובר היינו 20 איש בבית שלי, וב־7 באוקטובר נשארנו 12", מספרת קוניו. “כשהתחילו האזעקות, פתחתי את החלון וראיתי דרך הווילון שלושה אנשים שנכנסים לאוטו של בני לוקאס ויוצאים ממנו. מיד תפסתי את הרגליים והלכתי לממ"ד. הייתי כל כך מבולבלת, וכשהמחבלים נכנסו לבית שלנו וניסו לפתוח את ידית הממ"ד, חשבתי שאני מתה. בעלי, עם כל הכוח שלו, הצליח לתפוס את הידית, וזה הציל אותנו.
“הילדים התחילו לצלצל אליי", היא ממשיכה בתיאור מאורעות הבוקר הנורא. “איתן צלצל ואמר לי ‘אני נשרף, אני נחנק, אמא, תצילי אותי’ (איתן חולץ מביתו בידי חברי כיתת הכוננות, וניצל – ד"פ). אריאל שלח ב־8:08 הודעה אחרונה בוואטסאפ: ‘נכנסנו לסרט אימה’, ודוד כתב לי: ‘פורצים לנו את הבית’. הסיוט הזה לא נגמר מאז 7 באוקטובר, ואני מתפללת לסוף טוב".
“על דוד כבר באותו יום ידעתי שהוא חטוף, כי צעירה שנחטפה איתו, עם שרון ועם הבנות שלהם, הצליחה להימלט ברגע האחרון והיא סיפרה לי שהם נחטפו לעזה. על אריאל נודע לי אחרי חודשיים, כשבמשך כל הזמן הזה הוא וארבל הוגדרו נעדרים. לא ידענו מה עלה בגורלם עד שקיבלנו את הידיעה שהם חטופים".
שרון, יולי, אמה, דניאל ואמיליה שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, וארבל יהוד שוחררה בעסקת שחרור החטופים האחרונה. “לראות את שרון ואת הנכדות שלי, את דניאל ואת בתה, ואת ארבל, היה מאוד משמח. זו הייתה תחושה של אושר, ומצד שני, זה היה עצב גדול כי דוד ואריאל נשארו שם".
“זה משמח מאוד, אבל גם מדאיג. זה נותן לי קצת אוויר לנשימה ונותן שמחה, שהוא בחיים, ושוב, מצד שני עצב, שאני לא יכולה להציל אותו ואת אריאל. אם זה היה תלוי בי, הייתי הולכת ומוציאה אותם בעצמי. הלוואי שזה היה אפשרי".
השבוע יצא לאקרנים סרטו התיעודי של היוצר והבמאי תום שובל, “מכתב לדוד", שהוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין. דוד קוניו ואחיו התאום איתן השתתפו בסרט הביכורים העלילתי של שובל, “הנוער" (2013), שבמרכזו חטיפה. בסרט התיעודי שב שובל לסרט ההוא, אל חומרי הגלם שלו, אל התיעוד מאחורי הקלעים שלא נערך, אל האודישנים והטסטים.
הוא הרכיב יצירה דוקומנטרית ייחודית על המציאות בקיבוץ ניר עוז החרב בצל המלחמה ועל חברי הקיבוץ, שרבים מהם נרצחו או נחטפו. “לא ידעתי שתום יוצר את הסרט הזה. היה כל כך עוצמתי לראות אותו", קוניו אומרת. “תום לקח גם סרטים ביתיים שדוד ואיתן צילמו בהם את החיים בקיבוץ לפני עשור. לראות את התנועות של איתן ושל דוד היה מרגש ומצמרר".
"הדבר הכי חשוב לומר הוא לממשלה: תפסיקו את המלחמה ותתעסקו אך ורק בחטופים. לא בתקציבים, לא במשפטים, לא בשום דבר שהוא לא החטופים. אין דבר יותר חשוב מלהחזיר את כל 59 החטופים הביתה. הפקרתם אותנו ב־7 באוקטובר, אל תפקירו אותם שוב. ראינו את הסרטונים שחמאס משחרר ואנחנו שומעים את העדויות – לחטופים אין זמן.
כל זמן שעובר רק מרחיק אותנו מהשחרור שלהם ומחמיר את המצב הבריאותי והנפשי שלהם. אנחנו אוטוטו בחג הפסח, שנקרא גם חג החירות – לא תהיה לנו שום חירות אמיתית כל עוד הילדים שלי וכל שאר החטופים לא יחזרו הביתה. אין דבר יותר חשוב מזה".
התרעות פיקוד העורף