ביום שבת הקרוב, כשקרני השמש יתחילו ללטף את החול והחום יתחיל להזכיר שהקיץ כבר כאן, תיפתח רשמית עונת הרחצה 2025 בתל אביב-יפו. מי שיטייל לאורך החוף, מהרצליה בצפון ועד גבול בת ים בדרום, לא ירגיש בכך – החול אותו חול, הגלים אותם גלים – אבל מאחורי הקלעים, עשרות אנשים כבר שבועות שלא ישנים טוב בלילה. כל קיץ הוא קיץ ראשון, וכל טביעה היא אסון שצריך למנוע.
בעירייה גאים השנה ביוזמה חדשה: "חוף מבטחים". לא עוד רק סככות צל ואופנועי ים, אלא גם מרחב בטוח במובן האנושי. מערכת הכריזה תזכיר למתרחצים לשמור על גבולות, קורסים והכשרות למצילים, לפקחים ולעובדי המנהלה נערכו לאורך החורף, במטרה להפוך את החוף למקום שגם נשים, ילדים ואנשים פגיעים ירגישו בו בטוחים.
הנתונים מרשימים: כל 13 החופים המוכרזים בעיר מונגשים לאנשים עם מוגבלויות. יש בהם מקלחות וברזיות מותאמות, לוקרים ב-5 שקלים בלבד, מערכות ניווט ללקויי ראייה באמצעות אפליקציה חינמית, ספריות ומשחקיות חינמיות ואיסור גורף על שימוש בחד-פעמי ופלסטיק.
המחירים במזנונים – בפיקוח הדוק. בקבוק מים קטן ב-6 שקלים, קרטיב ב-4 שקלים, סנדוויץ' ב-12. מי שיש לו כרטיס דיגיתל יוכל להשכיר כסא חוף ושמשיה, במחיר מוזל וליהנות מארוחות עסקיות ב-70 שקלים.
אבל מאחורי ההצהרות והמספרים, מי שמכירים באמת את החוף הם האנשים שעל המגדלים. טל פילטר, סגן מנהל אגף החופים והמציל הראשי, יושב כבר שנים עם הגב לים והעיניים אל הנתונים. הוא יכול לדקלם את כל התקנות, להסביר איפה נמצאת כל תחנת הצלה, ולספר על היעד הכי חשוב מבחינתו: אפס טביעות בשעות פעילות ההצלה.
"תל אביב-יפו היא העיר עם הכי הרבה מתרחצים בישראל", הוא אומר למעריב. "8.5 מיליון איש בעונה. אבל התקציב שלנו מספיק רק ל-13 תחנות הצלה שמכסות שניים מתוך 14 קילומטר חוף. כל השאר – לא מוכרז. האחריות היא שלנו, אבל גם של מי שמגיע לכאן".
העומס, במיוחד ביולי-אוגוסט, בלתי נתפס. העירייה מרחיבה את שעות הפעילות עד כמעט שבע בערב, אבל הפער בין כמות המתרחצים לתקציב נשאר בעינו. "החופים של תל אביב משרתים את כל גוש דן", אומר פילטר, "אבל מי שמממן אותם הם תושבי תל אביב. המדינה לא משתתפת. היינו שמחים להוסיף תחנות, להגביר את ההצלה. אבל אנחנו עושים את המקסימום ממה שיש".
המצילים עצמם – אנשים של ים, אנשים של סיפורים. רביב תירם, מציל ותיק מחוף צ'רלס קלור גדל עם המלח על העור. אביו היה מציל, הוא גדל על החסקה. כשהוא מדבר איתנו על העבודה שלו, זה נשמע כמו שיר אהבה לים ולחוף, אבל גם כמו עדות של לוחם ותיק. "אנחנו דרוכים כל הזמן. בניגוד לרופא או שוטר, אף אחד לא קורא לנו. אנחנו מזהים את המצוקה עוד לפני שמישהו מרים יד".
הוא זוכר את המקרה שבו מציל מחוף אחר איבד את חייו בסירה. הוא זוכר את ההורים שלא שמים לב לילדים כי הראש שלהם תקוע בטלפון. והוא מדגיש את הכללים: "רק בחוף מוכרז, רק בשעות פעילות. אין הזדמנות שנייה".
גם, אורי שיק, מציל חוף הילטון, מדבר איתנו בשפה של מי שרואה את הים מבפנים. הוא מספר על הגופות שמצא בבקרים, על האב שהתבלבל והטביע את ילדיו מרוב לחץ. "הים זה לא בריכה", הוא אומר. "יש זרמים, יש בורות, יש מערבולות. וכל שנייה מישהו מחפש את הילד שהלך לאיבוד".
העירייה ניסתה לאורך השנים לשלב טכנולוגיה. מערכת מצלמות חכמות, בשיתוף חברה בשם Sightbit, שהייתה אמורה לזהות טובעים בזמן אמת. המיזם כשל, בעיקר אחרי שמנכ"ל החברה, אדם ביסמוט ז"ל, נהרג במלחמה. גם הרחפנים – עדיין בפיילוט. כרגע, הכלים החדשים היחידים שעומדים לרשות המצילים הם אופנועי ים. לא משהו שאפשר להתהדר בו במסיבת עיתונאים, אבל בים הסוער של תל אביב – זה ההבדל בין חיים למוות.
אבל אולי החדשנות הכי גדולה היא בכלל לא טכנולוגית. הכריזה החדשה שתשמעו על החוף תזכיר לכם לשמור על המרחב האישי של כולם. זה חלק מפרויקט "חוף מבטחים", שמזכיר לכולם שהחוף הוא של כולם – ולא של מי שצועק הכי חזק.
בסופו של דבר, אומרים המצילים, המדד הוא פשוט: שהים ייקח פחות אנשים. שהחוף יישאר מקום של מנוחה, של צחוק ילדים, של זוגות צעירים וקשישים מתוחים לשמש. "המטרה שלנו", אומר פילטר, "היא שכולם יחזרו הביתה בשלום".
ביום שישי הקרוב, בשעה שמונה בבוקר, ייפתחו כל תחנות ההצלה. כיסאות החוף יסתדרו כמו חיילים במסדר, הספרים יחכו בספריות, המים ינצנצו. והמצילים כבר יהיו על המגדל, בוהים אל האופק, מחכים לכם.