לטענתם, דמי השכירות הראויים לדירה דומה באזור הם 7,000 ש"ח לחודש, טענה אותה ביססו באמצעות הצגת שני חוזי שכירות של דירות דומות בגודלן וברחובות סמוכים. מנגד, טענה הנתבעת כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו הערכאה המתאימה לדון בתביעה וכי יש לקיים את הדיון בבית משפט השלום. לגופו של עניין, טענה החברה כי העיכוב במסירת הדירה נבע ממלחמת חרבות ברזל שפגעה ביכולתה להשלים את בניית הבניין.
השופט גלברד דחה את טענת החברה להעברת הדיון לבית משפט השלום, בציינו כי: "השאלות המשפטיות שיש לבחון במקרה זה, אינן חורגות מגדר הנושאים שניתן לעורר במסגרת הליך התביעה הקטנה". באשר לטענת החברה כי המלחמה היוותה נסיבה שאינה בשליטתה, קבע השופט כי נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחה של הנתבעת, אך זו לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה. השופט ציין: "ברי כי המלחמה השפיעה על ענף הבנייה אך אין מדובר במילת קסם ויש לתמוך הטענה בראיות קונקרטיות". השופט הוסיף כי "נציג הנתבעת נשאל מפורשות בדיון כמה זמן מהאיחור נובע בשל המלחמה, ומהו משך הזמן בגינו יש להעניק לתובעים פיצוי. הלה השיב בעלמא כי התובעים אינם זכאים לפיצוי כלל".
לעניין גובה דמי השכירות הראויים, קיבל השופט את טענת התובעים כי אלה עומדים על 7,000 ש"ח לחודש, וזאת לאחר שהנתבעת לא חלקה על טענה זו ולא הציגה כל נתון חלופי. השופט ציין כי "ויתור התובעים על חודש הפיצוי הראשון מהווה בעיניי התנהגות בתום לב ומעיד על נפש חפצה בפתרון שאינו דווקני".
לפי חוק המכר (דירות), נפסק פיצוי בסך 10,500 שקלים עבור כל אחד מששת חודשי האיחור שנתבעו. בסך הכל, הורה השופט לנתבעת לשלם לתובעים 30,150 ש"ח בכל אחת משתי התביעות, ובנוסף 500 ש"ח הוצאות משפט.
התרעות פיקוד העורף