יגב נחטף יחד עם אשתו רימון מביתם בקיבוץ. רימון שוחררה בעסקה לאחר 53 ימים בשבי, אך הבשורות הקשות על הירצחו של יגב לא איחרו להגיע. בחודשים שלאחר מכן, יובל לקח חלק פעיל במאבק התקשורתי להשבת החטופים, בשליחויות הסברה, בפעולות בשטח.
"הייתי צריך גם מקום לנשום", הוא מספר למעריב, "משהו מוכר, מרחב שבו אני יכול לעבד את הכאב, לא רק לדבר אותו". כך נולדה העבודה האחרונה שלו, תמונת נוף של מקום שהיה לו בית, ושנשאר כזה גם כשהשתנה. בעבודה הזו, שאותה יצר בתקופה שבה החזרה לקיבוץ עוד לא הייתה באופק, יש קריאה ברורה: חייבים לחזור, לאחות, לבנות מחדש את הבית. הפאזל הוצג לאחרונה במרכז תיאו בהרצליה כשתי יצירות: אחת כתמונה שלמה על גבי קיר, והשנייה – גרסה פיזית שמאפשרת לפרק ולהרכיב את הנוף מחדש.
"בהתחלה זו הייתה יצירה של געגוע", מספר יובל, "לא הייתה גישה פיזית לקיבוץ. הכל נוצר מתוך זיכרון, תצלומי אוויר, מתוך תחושת ריחוק. אבל כשהתחילו לדבר על שיקום וחזרה, זה הפך ליצירה על תקווה. על האפשרות לבנות משהו חדש, גם אם הוא שונה ממה שהיה". עבור יובל, הפאזל מגלם גם מסר רחב יותר מהאישי והמשפחתי. הוא רואה בו ייצוג של קהילה שלמה שמחפשת את מקומה: "לא כל החלקים חוזרים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לבנות מחדש. זה יהיה פאזל אחר, אבל גם הוא יהיה שלם – בדרכו".
הוריו של יובל מתכוונים לחזור לנירים. "עבורם, השדות הם מפעל חיים. זה הדור שבנה את הקיבוץ, ואין להם שאלה בכלל". יובל עצמו מתגורר כיום בכפר ויתקין עם בת זוגו, אבל הקשר לקיבוץ נשאר עמוק. "בכל פעם שאני חוזר לשם – אני מרגיש בבית. זה מקום שנצרב בי. גם אם לא אחזור לגור שם – אני לגמרי חלק מהחזרה. הפאזל הזה הוא של נירים ושלי כאחד" הוא מסכם.