יובל בוכשטב, אמן בן קיבוץ נירים, מתגורר היום בכפר ויתקין אבל את תחושת השייכות למקום שבו גדל הוא נושא איתו לכל מקום. בעבודה האחרונה שלו, פאזל מעץ של הקיבוץ והשדות שסביבו, הוא מבטא את הקשר שלא ניתק – ואת הרצון להרכיב מחדש את החיים שהתפרקו לקראת חזרת הקהילה הביתה. הפאזל שיצר עשוי מעץ, המוצג בתערוכת "מגרש משחקים" במרכז תאו באוצרות כרמית שיין ותמר למדן, ומהווה למעשה הרחבה של סדרת ציורים של שדות קיבוץ נירים - ייצוג מדויק של נוף ילדותו. מאחורי היצירה סיפור אישי עמוק של אובדן, שייכות ותקווה, סיפור של מי שעל אף מה שעבר ממשיך לחפש דרך לשוב ולהרגיש בית.
מאז שבעה באוקטובר בו נחטף אחיו הבכור יגב ונרצח בעזה, הוא נושא את הקיבוץ בתוכו כזיכרון, כמצפן וכבית שתמיד ירגיש חלק ממנו. בחודשים האחרונים, בזמן שחיי קהילת נירים טרם חזרו למסלולם, יובל המשיך ליצור, כחלק ממסע רגשי ואישי של תיקון והרכבה מחדש של החיים שנגדעו באותה שבת שחורה.
יגב נחטף יחד עם אשתו רימון מביתם בקיבוץ. רימון שוחררה בעסקה לאחר 53 ימים בשבי, אך הבשורות הקשות על הירצחו של יגב לא איחרו להגיע. בחודשים שלאחר מכן, יובל לקח חלק פעיל במאבק התקשורתי להשבת החטופים, בשליחויות הסברה, בפעולות בשטח.
"הייתי צריך גם מקום לנשום", הוא מספר למעריב, "משהו מוכר, מרחב שבו אני יכול לעבד את הכאב, לא רק לדבר אותו". כך נולדה העבודה האחרונה שלו, תמונת נוף של מקום שהיה לו בית, ושנשאר כזה גם כשהשתנה. בעבודה הזו, שאותה יצר בתקופה שבה החזרה לקיבוץ עוד לא הייתה באופק, יש קריאה ברורה: חייבים לחזור, לאחות, לבנות מחדש את הבית. הפאזל הוצג לאחרונה במרכז תיאו בהרצליה כשתי יצירות: אחת כתמונה שלמה על גבי קיר, והשנייה – גרסה פיזית שמאפשרת לפרק ולהרכיב את הנוף מחדש.
"בהתחלה זו הייתה יצירה של געגוע", מספר יובל, "לא הייתה גישה פיזית לקיבוץ. הכל נוצר מתוך זיכרון, תצלומי אוויר, מתוך תחושת ריחוק. אבל כשהתחילו לדבר על שיקום וחזרה, זה הפך ליצירה על תקווה. על האפשרות לבנות משהו חדש, גם אם הוא שונה ממה שהיה". עבור יובל, הפאזל מגלם גם מסר רחב יותר מהאישי והמשפחתי. הוא רואה בו ייצוג של קהילה שלמה שמחפשת את מקומה: "לא כל החלקים חוזרים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לבנות מחדש. זה יהיה פאזל אחר, אבל גם הוא יהיה שלם – בדרכו".
הוריו של יובל מתכוונים לחזור לנירים. "עבורם, השדות הם מפעל חיים. זה הדור שבנה את הקיבוץ, ואין להם שאלה בכלל". יובל עצמו מתגורר כיום בכפר ויתקין עם בת זוגו, אבל הקשר לקיבוץ נשאר עמוק. "בכל פעם שאני חוזר לשם – אני מרגיש בבית. זה מקום שנצרב בי. גם אם לא אחזור לגור שם – אני לגמרי חלק מהחזרה. הפאזל הזה הוא של נירים ושלי כאחד" הוא מסכם.