מסמך מחקרי חדש של "מרכז אדוה" היוצא לאור הבוקר (רביעי) בדק את ההשפעות הייחודיות על נשים של עקירה מהבית בזמן מלחמה, בקרב נשים שפונו מבתיהן במהלך המלחמה בדרום ובצפון. ההתמודדות החזירה נשים רבות למצב הישרדותי בתפקיד המסורתי ההיסטורי של קינון ושמירה על המסגרת המשפחתית בכל מחיר במציאות כאוטית וארעית, פעמים רבות בהיעדר בן הזוג שהיה במילואים. רבות נותרו לבדן בהתמודדות ללא סיוע ממשי מוכוון לצרכי הנשים מצד המדינה.
המחקר של ד"ר שני בר-און ממן מתאר את התהליך שהובילו נשים שהתמודדו עם עקירה מביתן בעקבות טבח ה-7.10.23 והמלחמה בעקבותיו, שמעיד על מעבר מהיר לאקטיביות שנכפתה עליהן בשל מצב הבית במובנו הפיזי, כאשר נאלצו לצאת מביתן תחת אש או לאחר הטבח. התהליך שעברו מיום היציאה מבית המקור, משתנה בין אישה לרעותה אך יש בו משותף של חתירה למרכיבי ביתיות במקום אחר, בתחילה בדברים הבסיסיים ביותר כמו ביגוד, מזון וביטחון; ובהמשך, שקשורים יותר בנוחות ומוכרות, מה שכונה "קינון".
המאמץ הכרוך בהשבת מרכיבי ביתיות אלו שהנשים מדברות עליהן, "עשיית הבית" וה"קינון", מלווה לעיתים בחלופות שלמות, לעיתים חלקיות, אך תמיד בתזכורת ברקע כי מדובר בבית חולף, זמני, והמעבר לאקטיביות התבטאה אצל אלפי נשים, כל אחת בדרכה, ביכולת להתמודד באופן יצירתי במיוחד עם המצב הגבולי של יש-אין בית ושל בית במירכאות. מתוך המהלך האקטיבי הזה יצרו הנשים שרואיינו במחקר תפיסות בית שמאפשרות את המעברים למקומות פיזיים זמניים מבלי לאבד את תחושת הבית הנפשי-משפחתי, כפי שאחת מהן הקבילה לצב. בכך הושלם תהליך של "הפנמת" הבית וניתוקו מעולם פיסי.
אין ספק שבקרב קהילות המפונים, הנשים ובמיוחד אלה מהן האמהות לילדים צעירים, התגלו במלחמה בשיא תפקודן במקרים רבים. אבל, גם כל אחת מהן בהתמודדות אישית משלה, גם במקרים שבהן קהילות שלמות פונו ביחד מבתיהן. הקהילה היתה שם עבורן לא פעם, אבל המדינה פחות. ההמלצה העיקרית העולה ממסמך זה היא שכל מהלך מדיניות צריך להביא בחשבון כי בניגוד למיטלטלין, יש להתחשב בתהליך שעבר על נשים שנעקרו, ושילמו מחיר יקר באובדן תחושת ה'בית' באשר הוא. "מומלץ להקשיב לנשים ולעבוד עם התהליך שעברו ולא כנגדו, למשל בקבוצות מתרחבות של נשים מפונות – מרמת היישוב ועד האזור כולו. מכל מקום, האפשרות של יצירת בית בנפש היא חלופה המקנה חירות רבה גם למי שלא פונתה הפעם מביתה", סיכמה יוצרת המחקר.