שוק הכרמל: המקום שבו קונים יותר תמונות לאינסטגרם מאשר ירקות

בשוק הכרמל הריח של הקפה הטורקי מתערבב באדי טיגון הפלאפל ובצלילי מוזיקת הרחוב. מישהו מנגן בדרבוקות, מישהו אחר מוכר חולצות עם הדפס של תל אביב הישנה. העבר מתגנב פה לתוך ההווה, אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר.

לפני מאה שנה, עוד לפני שהיה בתל אביב קניון או מגדל, קם שוק הכרמל. פועלים, עולים חדשים, ירקות בלי שקיות ניילון, פירות בלי סטיקרים. היום הוא הפך למשהו אחר – אטרקציה. המקום שבו קונים יותר תמונות לאינסטגרם מאשר חצילים. בכניסה לשוק מרחוב אלנבי החסום, עד אמצע רחוב הכרמל, תמצא בעיקר בגדים, אוכל מוכן, תיירים מחויכים ובליינים שמחפשים את הסטורי הבא.

"באנו במיוחד לאכול כאן", מספרת נעמה, בת 27 מפתח תקווה, "האווירה התוססת והאוכל המצוין הם חוויה שאין להחמיץ". "רק בשביל המסעדות אני מגיעה", מוסיפה רותי, חברתה, "זה המקום המושלם לבלות עם חברים. קניות אני עושה בסופר".

---

ולמרות הכול, עמוק בפנים, בין הסמטאות שכבר כמעט לא מזהים, עדיין אפשר למצוא את הדוכנים הישנים, את הכרוב ליד הבצל, את הדוכן של רחמים שצעק לפני המון שנים “עגבנייה בשקל” גם כשהמחירים כבר מזמן לא כאלה.

"אני בא לקנות כאן ירקות", אומר דוד, גמלאי ממרכז תל אביב. “לא זול, אבל הסחורה פצצה. רק צריך לדעת איפה לחפש". גם משה כאן, מאחורי ערימת החסה. הוא בעסק לא מעט שנים. “פעם אנשים היו באים עם עגלות וקונים לשבת. היום הם באים עם מצלמות. אבל מי שמבין, חוזר בשביל הטעם״.

ובהמשך הרחוב, חנות בגדים עם שלט דהוי. “התיירים אוהבים את המוצרים שלנו”, אומר הבעלים. "השוק הפך למפגש בין תרבויות. רק חבל ששכחו את הקונים המקומיים".

ובדרום-מזרח העיר, מאחורי שדרות ההגנה, שוכן לו שוק התקווה. השם אולי נשמע רומנטי, אבל המקום – תכל’ס. בלי פוזות, בלי פילטרים. הסחורה טרייה, המחירים הוגנים, הקונים יודעים בדיוק למה באו.

“אני קונה פה את כל המצרכים לבית”, אומרת אילנה, תושבת שכונת התקווה. “אין שוק כזה בכל תל אביב. זה שוק של אמת״.

“כל בוקר אני בא”, מוסיף מרדכי, פנסיונר מיד אליהו. “ירקות, בשר, דגים. לא בשביל הסצנה, בשביל הסיר וגם יושב בסאלוף ללחוח חביתה״.

וגם כאן השינוי מתחיל לזחול פנימה. פה מסעדת חומוס חדשה, שם דוכן שווארמה עם עיצוב תעשייתי. הבליינים מגניבים מבט, באים לצלם את האותנטיות. המקומיים מריחים את זה מרחוק.

“אני מקווה שהשוק לא יהפוך לתיירותי כמו הכרמל”, אומרת אביבה, מוכרת בדוכן תבלינים. “פה זה לא מקום לפוזות. זה לב של שכונה״.

ובלב הלב הזה, עומד יעקב עם כובע מצחייה  בדוכן ירקות שהוא מפעל חיים. “היופי של שוק התקווה זה שאתה רואה פה את כולם – עובדים זרים, תושבי בת ים, ואפילו מפלורנטין. אבל גם צפון תל אביב מגיעים. מחפשים את האמת. את הפלפלים שגדלו בשמש״.

שני שווקים. אותו מזג אוויר, אותו געגוע לפשטות. אחד – צבעוני, רועש, מבושם מריחות של מסעדות שף. השני – שורשי, מחוספס, מדויק כמו סכין קצבים. ובין הדוכנים, בין הצעקות, בין השקלים – נשמרת לה התקווה: שלא הכול יהפוך לתפאורה.