נשאלת השאלה, מדוע למרות האזהרות הברורות, אלפי מטיילים בוחרים להסתכן ולנסוע לחצי האי סיני? התשובה אינה פשוטה, והיא נוגעת לכמה גורמים פסיכולוגיים וחברתיים. אנשים לא מעטים רואים בנסיעה מסוג זה חוויה מרגשת. הם מאמינים שיש להם יכולת לשלוט בגורל, גם כשהמציאות מציגה סיכון אמיתי.
בעידן הרשתות החברתיות, המטיילים חשופים לתמונות ולסרטונים שמציגים את ההתרגשות שבמסעות אל יעדים יוצאי דופן. חלק מהנוסעים סבורים כי הודעות האזהרה הן הגזמה שנועדה להרתיע מטיילים, ולא להזהיר מאיום ממשי על חייהם. לעיתים קרובות הם מתעלמים מהאזהרות בהסתמך על ניסיון אישי, או על חברים שסיפרו על נסיעות דומות שעברו ללא תקלה.
חלק מהמומחים בתחום הביטחון טוענים שמדובר בסיכון גדול, וכי האזהרות החוזרות ונשנות הן סימן לכך שהמצב הביטחוני בשטח עלול להידרדר במהירות. לכן, לדעתם, קיים צורך בהפעלת מנגנונים אגרסיביים, הן בהסברה והן במניעה, כדי למזער את הסיכויים לפגיעה באזרחי המדינה. מומחים אלה סבורים שהמדינה חייבת לשדר מסר חד וברור שלפיו הסיכון ממשי. חברות ביטוח החלו להטיל הגבלות על פוליסות נסיעות ליעדים מסוכנים, דבר נוסף המצביע על כך שהסיכונים ממשיים.
אני מציע לשקול התייחסות משפטית מחודשת, אולי באמצעות חקיקה, שתסדיר את האחריות האישית של המטיילים במקרה של אסון. בכך ניתן יהיה למנוע מקרים של תביעות משפטיות מצד מי שאינם מוכנים לקבל את המלצות המטה לביטחון לאומי, ומסכנים בכך את חייהם.
התרעות פיקוד העורף