ביום האחרון של חול המועד פסח, כשקרני השמש עטפו את העיר תל אביב, עשינו את דרכנו לנמל. חששנו ממה שמחכה לנו – פקקים, תורים ואין ספור משפחות שיחשבו בדיוק כמונו: מה יותר ישראלי מלבלות את חול המועד מול הים? אבל אז באה ההפתעה. לא רק שמצאנו חנייה בשנייה הראשונה, גם הנמל עצמו נראה רגוע מהרגיל – אולי רגוע מדי. חופי הים הסמוכים קיבלו את כל המבלים.
רחבת החנייה הייתה פתוחה, שקטה יחסית. “האמת? הופתעתי”, אמר רוני, אב לשלושה מרמת גן. “חשבנו שיהיה פקוק, כמו תמיד, אבל מצאנו חנייה על ההתחלה. זה אמור היה להיות סימן טוב, אבל במקום זה הבנו שזה רמז למה שצפוי לנו כאן – שיעמום”.
הורים שטיילו לאורך הדק עם עגלות, תינוקות וילדים, גילו שהאטרקציות במקום מסתכמות במזרקה שבה אפשר לרוץ ולהירטב, קרוסלה אחת שמסתובבת בלופ אין סופי וגן שעשועים סטנדרטי שדומה לזה שבשכונה שלהם. “הילדים התרוצצו קצת, אבל אחרי עשרים דקות כבר התחילו להשתעמם”, סיפרה ליאת, אימא לשניים מראשון לציון. “חיפשנו עוד פעילויות, אבל פשוט אין. זה מרגיש כאילו הנמל מסתמך על זה שהוא ליד הים, אבל גם הים צריך חיזוקים”.
מי שחיפש ריגושים – או לפחות מקום ממוזג – נכנס לחנויות המותגים שבמתחם, אך גם שם המצב לא היה מעודד. חנויות בגדים ריקות, ומוכרים שנשענים על הקופות עם מבט מהורהר. “בימים הקודמים עוד הייתה תצוגת עפיפונים שאיכשהו משכה אנשים”, סיפרה אחת המוכרות. “אבל היום – דממה. אנשים לא באים לקנות בגדים יקרים וזה ניכר. אפילו בחול המועד, שזה בדרך כלל זמן של קניות ובילויים, הקניון הפתוח הזה פשוט לא חי”.
בשוק הנמל, בין דוכני הירקות, הדגים ואפילו הפיתה הדרוזית והקפה, הייתה קצת יותר תנועה. משפחות ישבו בצל, שתו שייקים, הציצו בים. היו רגעים של שלווה, אבל לא של חג. “זה לא כמו פעם”, מסכם נתי, בעל דוכן אוכל בשוק. “המלחמה, החטופים – הכול משפיע. אנשים יוצאים, אבל הם לא ממש מבלים. הם נושמים אוויר, זה הכול”.
רבים מהמבלים קיוו שדווקא העירייה תנסה להפיח חיים במתחם לקראת החג. “לא ביקשנו מופע זיקוקים”, אומרת לירון, תושבת תל אביב, “אבל קצת תיאטרון רחוב, מוזיקה, מתקנים לילדים – דברים פשוטים שיכניסו שמחה. כרגע זה מרגיש כמו תפאורה יפה – בלי תוכן”.
הנמל עצמו, עם ההיסטוריה הארוכה שלו, ראוי ליותר. הוא הוקם בזמן בשפך הירקון, כאשר שביתת הערבים ביפו באפריל 1936 הובילה את המוסדות הציוניים להקים אלטרנטיבה לנמל יפו. בשנות המדינה הראשונות שקלו להפוך אותו לנמל ראשי, אך התוכניות נגנזו. במהלך השנים הפך לשטח מחסנים, ורק משנות ה-2000 הפך לפנינה תיירותית – מוקד בילוי, שופינג ונוף.
אבל ביום הזה, על רקע מלחמה בעזה, מציאות כלכלית קשה, ותחושת עייפות לאומית – הנמל נראה כמו גלויה שנשארה מימים אחרים. אולי בסוף השבוע עוד יגיעו יותר מבקרים, אולי תהיה תחושת חג – אבל היום הדק היה יפה כתמיד, והלב קצת פחות.