באוויר החל של מוצאי חג הפסח, כיכר החטופים בתל אביב התמלאה שוב - כמו בכל שבוע. אלפי אזרחים מכל הגילים והרקעים התאספו סביב הבמה, מחזיקים שלטים ותמונות של 59 החטופים שעדיין נמצאים בשבי.
"חג החירות הסתיים, אבל החירות לא הגיעה לכולנו", אמרה אחת המשתתפות בקהל, בזמן שמשפחות החטופים עלו זו אחר זו לבמה, נושאות מסר אחד ברור: יש לעשות הכל - כולל סיום המלחמה - כדי להחזיר את כל החטופים. לא רק חלקם, אלא את כולם.
עומר שם טוב, שהצליח לשרוד את השבי וחזר, נשא דברים רוויי כאב וזעם. "אני בן חורין, אבל לא באמת," הסביר לקהל הדומם שהקשיב לכל מילה. היה ניתן לחוש כיצד המילים "למה הם עדיין בעזה?" הדהדו בכיכר, גורמות לרבים בקהל להניד בראשם בהסכמה או למחות דמעה.
כשאמו של מתן אנגרסט עלתה לבמה, אחזה בחוזקה בתמונה גדולה של בנה החייל. מסריה היו נחרצים וישירים כשתיארה את תחושת הנטישה של החיילים החטופים. "הם גיבורים במדים שהופקרו," אמרה והזכירה לנוכחים כי ניסיון הצבאי לבדו אינו מספיק.
בקהל ניתן היה לראות חיילים במדים, משפחות שלמות עם ילדים, ואזרחים ותיקים שנשענו על מקלות הליכה. כולם מאוחדים מעבר לפערים פוליטיים. "אני חובש כיפה והצבעתי לימין," אמר גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, "אבל זה לא עניין של ימין או שמאל. זה עניין של ערכים יהודיים - לא מפקירים אף אחד".
אחד הרגעים המרגשים היה כשאילנה גריצווסקי, שורדת השבי, חלקה את סיפורה האישי. הקהל השתתק. "תנאי שואה" - המילים האלה נפלו כמו אבן בכיכר. אישה צעירה בקהל לחשה: "מפחד לחשוב איך הם נראים שם?"
כשאמו של אלון אהל חשפה פרטים חדשים על מצבו הבריאותי של בנה לאחר ששוחרר אליה כהן, אנשים הביטו זה בזה ואמרו איך ייתכן שחולף הזמן והם עדיין שם?
כל הדוברים היו מאוחדים במסר - לא עוד "פעימות", לא עוד הסכמים חלקיים, אלא הסכם אחד שיחזיר את כולם, גם אם המחיר הוא סיום הלחימה. הקהל הגיב בתמיכה רועמת, מוחא כפיים ומניף את התמונות של החטופים גבוה יותר, כמו לומר "אנחנו לא שוכחים אתכם".
בסיום העצרת, בעוד הקהל החל להתפזר, רבים נותרו באזור, שוחחו עם המשפחות, וסירבו לחזור לשגרה. "אנחנו נחזור לכאן כל שבוע," אמר מתנדב שמסייע למשפחות, "לא נפסיק עד שכולם יחזרו".
התרעות פיקוד העורף