במקום חנויות רשת וניחוחות של בשמים יוקרתיים, כאן תמצאו דוכנים עם תחתונים ב-4 שקלים, טי שירטים בעשרה, מציאות של תיקים, מזוודות, צעצועים, גרביים, מפות, שמיכות, וכל מה שבין לבין. לא מדובר ב"סייל" – זהו המצב הרגיל, כך מתנהל הרחוב, ביומיום. "אני באה לכאן כל שבוע, עוד מהתקופה שהייתי קונה כאן לילדים שלי, והיום אני כבר סבתא", מספרת תמר, תושבת ותיקה של העיר, כשבידה שקית עם שני ספרים, צעיף ומגבת מטבח. "אין פה הצגות, אבל יש פה חיים".
בבתי הקפה הקטנים יושבים גברים מבוגרים ומשוחחים בקול רם על הבחירות, על המלחמה, על הימים שפעם היו, ואולי עוד יחזרו. "כל הבוקר אנחנו פותרים את הבעיות של המדינה", אומר חיים, פנסיונר חביב שמחזיק כוס אספרסו ביד אחת ועיתון בשנייה. "פה לפחות בניגוד לבית מקשיבים לי".
כיכר רמב"ם, עברה שיפוץ בשנים האחרונות – ספסלים חדשים, מזרקה קצת יותר מודרנית – אך הרחוב עצמו נותר נאמן לעברו. הפסל של ביאליק, שצופה על הנעשה, נראה לעיתים כאילו הוא רוכן מעט קדימה, עוקב בדאגה, או שמא בהרמוניה. הוא לא שייך לרוח התקופה, אבל אולי גם הרחוב לא. "אני אוהב את זה שזה לא משתנה", אומר בני, עובד בית קפה. "הקניונים מתחלפים, מתחדשים, אתה אף פעם לא מכיר שם אף אחד. פה אתה מכיר את כולם – גם את הקונים וגם את בעלי החנויות. זה כמו שכונה עם דופק".
ואולי זו הסיבה האמיתית שדווקא ברחוב הזה – רחוב שהזמן כמעט שכח – אנשים עדיין בוחרים להגיע. לא רק בשביל הקניות, אלא בשביל משהו הרבה יותר בסיסי: תחושת שייכות. חיבוק קטן מהעבר. משהו להיאחז בו בתוך המציאות המהירה והמתחלפת. ואם תעברו שם בשישי בבוקר, סביר שתצאו עם שקית ביד – ועם חיוך קטן בלב.
התרעות פיקוד העורף