שגרת חייהם של ילדי ישראל שינתה את פניה באותו בוקר רצחני של יום שבת השבעה באוקטובר. לפי סקר חדש ומקיף של מכבי שירותי בריאות, שבדק את מצבם הבריאותי של בני ובנות הנוער הישראלים, כפי שהם תופסים את עצמם במלאת שנה וחצי למלחמה והתפרסם אמש (ראשון), נמצא בין השאר כי שליש מהנוער הישראלי, לאחר למעלה מ-560 ימים מאירועי השבעה באוקטובר, מרגיש שחל שינוי לרעה במצבו הרגשי, אך יחד עם זאת 80% מבני ובנות הנוער מעידים כי מצבם הבריאותי הינו מצוין או טוב מאוד.
עוד הסקר מצא כי 20% מבני הנוער מעידים על תחושות חרדה, דיכאון או כעס לעיתים קרובות או כל הזמן, מחצית מבני הנוער מעידים על שימוש מוגבר ברשתות החברתיות בשנה החולפת ועל צפייה של חמש שעות ומעלה מול המסכים באמצע שבוע.
תושבי הצפון שנשארו לגור בערים שבהן התרחשה לחימה אינטנסיבית ממשיכים להתמודד עם השלכות המלחמה על בני הבית ולעיתים קרובות גם אצלם בעצמם, לאחר שחוו שינוי גדול באורח חייהם באותם הימים ונאלצו בלית ברירה עם ריצות למקלטים לקוות שהטילים לא יגיעו גם אליהם וגם עם טראומת חטיפה ורצח של קרובת משפחה.
הילה אדרי, תושבת קצרין, נשואה ואם לארבעה בנים סיפרה ל"מעריב" על ימי המלחמה עם הילדים והתנהלות הבית בזמן האזעקות: "הרגע הזה של האזעקות והירי בהתחלה לא נתפס, את בטוחה שזה יעבור אבל נראה לי שעם הזמן את מבינה שאת חייבת לתמרן ולהישאר בפוקוס ולתפעל את הבית והריצה למקלט עם תינוק ושלושה מתבגרים. זה לא היה קל".
הילה מוסיפה: "היה שלב במלחמה שלא הייתה אופציה שהילדים הסתובבו בחוץ - זה היה השלב שהיה הכי קשה, הם היו תקועים במסכים, בחוסר מעש עם אזעקות וירי טילים ללא הפסקה וגם בני הנוער שנחשפו לסרטונים כשהיום אין שליטה על הניידים שלהם, אני לא רוצה לתאר לעצמי למה הם נחשפו והמחשבה שהם צריכים להתמודד עם זה בגילם הצעיר אני בטוחה שמכאיבה לכל אמא ואבא".
על השפעות המלחמה היא אומרת: "אני יכולה להגיד בפה מלא שהמלחמה ממש הצליחה ועדיין מצליחה להשפיע על הילדים החל מרעש קטן של אופנוע או דלת נטרקת הם קופצים הם בחרדות לא הייתי אומרת שהם ישנים פחות, אבל לדוגמה לצאת לבד או עם חברים קורה רק אם הם לוקחים טלפון איתם ובעבר הייתי יותר משחררת".
ס' שבחרה שלא להיחשף לכתבה, מתגוררת באזור העמק, אם לילד כבן שבע, שבת דודה שלה הייתה חטופה בעזה נרצחה וגופתה הושבה ארצה, מספרת על חוויה שעברה אצלה בבית בזמן שחבר של הבן שלה הגיע לביקור ועל צלקות המלחמה שיעברו הלאה לדורות הבאים: "אני יכולה לספר שגם חודשים אחרי שהפסיקו האזעקות באזורינו, יום אחד כשבא חבר מהכיתה לבקר את הבן שלי הכנתי להם ארוחת ערב. אצלנו משתמשים בבית במכשיר להכנת ביצים וכשהכנתי להם ביצים קשות, לא חשבתי שהילד יכול להילחץ ולהיבהל מהצפצוף שמשמיע המכשיר. זה צליל רציף. הילד קם וחיפש בעיניים איפה הממ"ד שלנו, כשראה שאף אחד לא זז מהכיסא ומגיב אז שאל אם זאת אזעקה".
"ילדים עדיין קופצים כששומעים רעש שיכול לדמות אזעקה גם חודשים אחרי ששקט באזורנו".
היא מוסיפה כי: "אני חושבת שזאת השפעה בין דורית לטווח ארוך. אני חושבת שכמישהי למשפחה שניצלה משואה ובנתה בית בישראל ואז בת דודה שלה נחטפה מהקיבוץ שלה לעזה ושם היא נרצחה. קשה שהצלקות האלה לא ימשיכו לעבור. אבל יש לי בן וכשאני מסתכלת עליו אני אעשה הכול כדי לשמור אותו מאושר ובטוח", היא אומרת.
על ההתמודדות של ההורים אל מול תגובות ילדיהם היא טוענת: "כשההורים של היום פוגשים את התגובות של הילדים שלהם זה מפעיל אצלם טראומות שקיימות מהילדות שלהם וכך שכל אחד מגיב אל הילדים שלו מתוך מטראומה האישית שלו. אחד חווה אותה ומופעל עם סטרס/ עצבים ותגובות שמפעילות את הילדים, ואחד יכול שדווקא לשים דגש שלא להעביר את זה לילדים שלו ומקנה להם כלים של רוגע והבנה של המצב ואיך להכיל אותו".
"ההורים של כיום היו הילדים שמלחמת המפרץ שישבו עם מסיכות בחדר אטום או אלה שעברו כבוגרים יותר את לבנון השניה. כל אחד חווה דברים והמלחמה הזאת גורמת להם לראות את הילדים שלהם במקום שהם היו ואין להם איך לקחת את זה מהם ולשמור אותם מהחוויות הנוראיות האלה", סיכמה.
שירי אברהם מטפלת CBT, התייחסה לתגובות רגשיות והתנהגותיות בתקופת מלחמה – כשהשגרה נשברת, והביטחון מתערער: "בין התגובות השכיחות: רגישות גבוהה לרעשים לא שגרתיים (טריקת דלת, צפירה, מסוק), צורך מתמיד בנוכחות הורית – גם אצל ילדים שבעבר תפקדו בעצמאות. התגובות הן טבעיות – אך כשהן פוגעות באיכות החיים או נמשכות לאורך זמן, כדאי להיעזר בליווי מקצועי.
טיפול CBT קצר מועד וממוקד יכול לעשות שינוי משמעותי מאחר והוא מספק כלים להתבוננות בתגובות דרך מחשבות, רגשות והתנהגויות".