מפעל ההנצחה הישראלי בענייני השואה מרשים וגדול, אולם הטיפול באלו שעדיין חיים ויכולים לספר עליה ממקור ראשון, עומד בסתירה לכל אלו. עם שלא יודע להתייחס לשורדיו המבוגרים, לא יידע להגן על ילדיו הקטנים, הוסיף הפקיד בהערת שוליים.
תלות מוגברת בגורמים בין לאומיים. ישראל עושה שימוש רב בגורמים מתווכים ואינה מטילה את כובד משקלה האזורי בניהול משאים ומתנים ישירים ויעילים. הדבר מאריך את התהליך ולרוב דוחה את הביצוע. מדינת ישראל תלויה יותר מתמיד במעגל בין לאומי, שלעיתים מפריע בדרכה להשגת מטרותיה האסטרטגיות. לא בטוח שהמציאות הנוכחית הייתה מאפשרת פעילויות עבר כמו הפצצות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה.
המדינאוּת הישראלית פועלת בשנת העצמאות ה-77 בעיקר כלפי חוץ וללא הישגים בני משמעות. במקביל, חודרים לשטחי הרשות הפלסטינית גורמים עוינים מציר הרשע, הבונים תשתיות טרור ביהודה ושומרון ובקרבת קו התפר. פעילות מדינית חסרה גם ובעיקר בניהול הלחימה ברצועת עזה.
בענייני הפנים ניתן לראות שיח ער במיוחד סביב הגעת נבחרי ציבור לבתי עלמין צבאיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עד כדי תקריות בלתי מכובדות ולא נעימות. מדובר במגמה שאירועי שבעה באוקטובר לא השכיחו, אלא להפך. ממלכתיות ימי הזיכרון נסדקת בציבוריות הישראלית, ובין היתר מתמסדים טקסי זיכרון חלופיים בידי קבוצות מסוימות, בעוד קבוצות אחרות מנצלות את המעמד להפגנה בטקסי זיכרון אלו.
קיים צורך ברור שעולה מדרגי המקצוע הביטחוניים בלוחמים ובמתגייסים נוספים. זאת בעוד הממשל הנבחר לא משכיל ליצור מציאות שונה, שבה חלקים שלא מתגייסים מן החברה החרדית והערבית יתחילו לשאת בנטל המאמץ. עניין כה מהותי הופך לסחבת במקרה הטוב ולמחלוקת משמעותית בחברה הישראלית במקרה הרע. השיח בחסות המלחמה הופך קיצוני עד לאיומי סרבנות להתגייס, המשולבים באספקטים דתיים מהצד השני, תוך שנבחרי ציבור מהשלטון מספקים להם תמיכה פוליטית.
מכאן ניתן להסיק כי חרף המציאות המבצעית והצרכים המקצועיים, לא יחול תהליך של שינוי בנושא זה.
המחאות הציבוריות בישראל משני צידי המתרס ממשיכות ביתר שאת, ואין להתרשם רק מכמותן אלא גם ממשכן. אליהן מצטרפות קריאות של אנשי מילואים להפסקת הלחימה וכינון עסקה להשבת החטופים. מה שהתחיל כמכתבי טייסים, הופך לתנועה של חילות וגופים נוספים מכל גוני הקשת. באופן כללי, המחאה הישראלית שהייתה כאן גם ביום העצמאות שעבר אינה פוחתת. היא חיה לגמרי ומגייסת תמיכה ודרכי פעולה חדשות כל הזמן.
עם זאת, המחאה נשמרת באופן עקבי בהפרדה ברורה מהלחימה, כך שרמת הלכידות המבצעית גבוהה, גם ובייחוד לאחר שנה וחצי של מלחמה ממושכת ומשתנה.
לצד עלייה קלה ומתוקשרת לישראל מהתפוצות, קיים שיח ואף מעבר לו בדבר עזיבה לחו"ל של קבוצות שלמות, חלקן מפולחות מקצועית – כמו אנשי תעשיות עתירות ידע, אנשי רפואה ואנשי אקדמיה. מדינת ישראל נמצאת ככל הנראה בהגירה שלילית, ואין בנמצא תוכנית מסודרת להשארת אלו המעוניינים לעזוב, זאת לצד מדינות אשר בגין המלחמה הקלו את תנאי הקליטה והאשרות על ישראלים רבים.
הדבר מעורר סלידה בקרב חוגים רבים, אך מעבר לכך לא נעשית פעולה רצינית למניעת התופעה. בולטים במיוחד גיוסים שקטים של צוותים רפואיים שלמים, העוזבים יחד למדינה זרה הנזקקת לשירותיהם.
דפי הדוח הודפסו, והשעון הראה כי סוף השבוע מתקרב בוושינגטון. ואז לקח הפקיד עט בצבע אחר ורשם בכתב יד לממונה עליו כי על אף כל אלו, המצביעים על מגמה ומתקשרים זה עם זה, מדד האושר של הישראלים עדיין גבוה מאוד, הלכידות המבצעית וההירתמות לשירות ולסיוע בכלל גבוהות מאוד ביחס למוכר בעולם, ושיעורי הגיוס בקרב הנוהגים להתגייס גבוה במיוחד ביחידות הקרביות.
אם הייתי צריך לכתוב משפט סיכום, ציין הפקיד בנימה מפויסת, הייתי אומר כי במדינת ישראל בשנת העצמאות ה-77 קמות יותר תנועות סמי־פוליטיות, קבוצות ופורומים התורמים את שלהם בצו השעה, הופכים כל אבן, משמיעים את קולם ולא מתביישים לרגע. מדינת ישראל המוקפת אתגרים רבים תעמוד בשבוע הבא אל מול דגל בחצי התורן ותצדיע. עדיין יש מקום לאופטימיות רבה.
התרעות פיקוד העורף