כשסיימו את סשן הרכיבה הראשון על הסוסים, וחזרו לחווה כדי להכין את ארוחת הערב, היה בלתי אפשרי לנחש מה מחבר בין הגברים והנשים, הצעירים והמבוגרים, שפורסים בצל ותפוחי אדמה, קוצצים מלפפונים ועגבניות ומפרידים את פרחי הברוקולי.
גם בהמשך, אחרי שההתלבטות אם לקפוץ לקנות בקבוק ערק או להסתפק בוויסקי שאחד המשתתפים דאג להביא הוכרעה, אחרי שדודי כבר מזג מהמשקה הענברי לכוסיות צ’ייסר קטנות, אחרי שהכוסיות הורמו ל"לחיים" ראשון - גם אז קשה היה לנחש מה המכנה המשותף של תשעת האנשים שנפגשו לראשונה כמה שעות קודם לכן בחוות עמק השלום.
משתמשים בהומור שחור
"הם מגיעים לכאן ליומיים, מכירים קצת את המקום, מספרים על עצמם, מתוודעים לסוסים, מקבלים הסבר ושיעור רכיבה, ואז יוצאים לרכיבות ולסדנאות שונות בשטח. זו אינה רכיבה טיפולית, אנחנו מאמינים במסע עם הסוס בטבע ככלי מרפא".
"מסע הסוסים המרגש הזה הוא חלק קטן מסל תוכניות טיפול ושיקום שבנינו עבורם. בין השאר, תוכניות לייעוץ קריירה, ליווי עסקי לעצמאים, הכשרות מקצועיות, מלגות וסדנאות טיפול ותמיכה שונות. הפער לא ייסגר ללא המדינה, ואנחנו נמשיך לפעול מול גורמי הממשלה והביטוח הלאומי עד שהאחים השכולים לא יהיו הנפגעים השקופים של השכול".
כל אחת ואחד מתשעת המשתתפים במסע הזה היו מוותרים בשמחה על המכנה המשותף, על הסיבה לכך שהתקבצו יחד במקום היפהפה ברמת מנשה, בחווה הטובלת בירוק עז ומציעה קודם כל שקט. כל אחת ואחד מהמשתתפים במסע הגיעו לכאן כי כואב להם, כי בהיררכיה הבלתי הגיונית ועם זאת הבלתי נמנעת של השכול – הם חשים שלא תמיד ניתן מקום לאובדן שלהם. הם הגיעו לכאן בצמדים, מקווים להתחבר לטבע, להתנתק לרגע מאתגרי היום־יום, להיות עם אנשים כמותם, שלהם אין צורך להתנצל או להסביר למה הם עצובים. “מי מכיר ב’אח שכול’? תמיד מתייחסים להורים, לאישה, לילדים", אומר דודי דוידוביץ’, “וזה רעיון יפה שהחליטו דווקא על זה, דווקא עלינו".
"לולא האסון, שום סיכוי שהייתי פה. הרכיבה היא ממש לא העולם שלי. אבל היא מאוד העולם של האחים שלי, כולל שלומי, שרכב שנים על סוסים עד שהחליף אותם באופניים. אז החלטתי לבוא. היה לנו ברור שאו ששלושתנו באים, או שאף אחד מאיתנו לא בא. אנחנו משתמשים הרבה בהומור שחור, זה עוזר לנו. לכן על הבוקר אחי שאל את האחרים, ‘מי מת לכם, שאתם פה?’, וכולם צחקו. במקום אחר זה כנראה היה מתקבל זוועה".
“נכון, אני לא קמה בכל בוקר והמיטה שלי ריקה. הזיכרונות שלי משלומי אחרים, החיבור שלי איתו אחר, אבל כואב לי. לפעמים יש בכי, לפעמים צפים זיכרונות טובים, לפעמים אני נעזרת בהומור שחור. הכאב צץ גם בנקודות לא צפויות. רק לפני כמה שבועות, כשניקיתי את הבית לקראת פסח, פתאום התחלתי לבכות. הרגשתי כאילו, באיזו זכות אני חיה, חוגגת את החגים, עושה דברים, בזמן שהוא לא.
"זה החג הראשון מאז שהוא נרצח שהייתי מסוגלת לארח את כל המשפחה, ועד שבעה באוקטובר הייתי תמיד זאת שמארחת. אנחנו חיים, ונחיה, לצד האחים המתים שלנו. אצלי בבית, למשל, יש פינת זיכרון שבה אלבום תמונות שכמוהו הכנתי לכל המשפחה, ותמונה, ונר זיכרון וגם עציץ שמסמל את הצמיחה שצריכה להיות. השאלה ‘מי מסכן יותר’ לא רלוונטית, כולנו באותה צרה".
כששירה דומעת, איריס רוזן ממהרת לחבק אותה, בשעה שאחותה, חגית עבודי, מודה לשירה על הדברים: “זה מדהים שאת אומרת את זה. הכאב, האובדן, האבל – הם גם שלנו. משפחה שמישהו הלך לה לא תחזור להיות מה שהייתה. זו טראומה שאין לה תיקון. לאח שאיבדנו אין תחליף. מבחינתי, אנחנו עדיין חמישה אחים, אפילו ששלום כבר איננו".
היא לימדה אותו, אומר לוי וכולם שותים את דבריו בצמא, להתבונן בטבע, לראות את העצים והפרחים, להקשיב לציוץ הציפורים. זו לו הפעם השנייה בחוויית קמפינג כזאת. קדמה לה שבת אחת, עם לבנת, עם שינה בשטח בשקי שינה ומדורה. “ואני מרגיש שהיא אומרת לי ‘ככה תחיה, בדיוק ככה’", הוא מחייך. “נראה רק מה יהיה מחר בבוקר. בפעם הקודמת כשקמתי בשטח, לבנת כבר הכינה חביתות על האש. מעניין איך ארגיש מחר. מה שבטוח, כאן אפשר לא לדבר על האובדן ובכל זאת הם איתנו. לבנת איתנו, האחים האחרים איתנו".
התרעות פיקוד העורף