כשהאסון הגיע לפתח הבית - משפחות השכול על הרגע שעצר הכל

"אתה מבין בלי שתפתח"

פרידה מרציאנו, אמו של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל, לוחם בגדוד 890 של הצנחנים, שנפל בקרב בעוטף עזה בשבעה באוקטובר 2023. בן 19 בנופלו.

איתי הוא בן הזקונים שלנו, ובשנתיים האחרונות לחייו הוא היה חייל, כך שלא היה הרבה בבית, אלא הגיע בסופי השבוע, כששחררו אותו. בתפקידו האחרון הוא היה מפקד בבא"ח צנחנים. בדרך כלל הייתי אני זו שאוספת אותו מהבסיס ומחזירה. בפעם האחרונה שאספתי אותו דיברנו על השחרור שלו, שהיה צפוי להגיע בעוד שמונה חודשים. הוא דיבר על הטיול הגדול אחרי הצבא, וחייך. זה היה שבוע לפני שבעה באוקטובר.

בשישה באוקטובר איתי היה בבית, אכלנו ארוחת חג והוא יצא לבלות עם חברים. הוא חזר בסביבות 4 לפנות בוקר. בשעה 6:29 בבוקר, כשהחלו האזעקות, נכנסתי אליו לחדר ואמרתי לו: “איתי, יש אזעקה, בוא לממ"ד". הוא לא רצה לקום כי היה ממש עייף, אז בעלי נכנס אליו לחדר ואמר: “איתי, יש מלחמה".

כשהוא שמע את זה, הוא מייד פתח את העיניים, הדליק את הטלפון וראה את כל ההודעות שנשלחו אליו. אחת ההודעות הייתה מהמג"ד, שכתב: “מי שיכול – שייקח נשק ויגיע לשדרות". בשניות נעלמה העייפות מאיתי, הוא קפץ מהמיטה, התארגן ויצא לשטח. הוא נהרג בשעה 12:30 בצהריים כשהגן על רצים שנקלעו למתקפת חמאס סמוך ליד מרדכי.

במשך כל השבת לא ידענו כלום על מה שקרה לאיתי. שלחנו לו הודעות, צלצלנו אליו, והוא לא ענה. הנחנו שהוא בלחימה. ואז, ביום ראשון, שמונה באוקטובר, בשעה חמש וחמש דקות בבוקר, הגיעה הדפיקה בדלת. אתה כבר מבין מה הדפיקה הזו בלי שתפתח את הדלת. זו דפיקה בדלת שכל אמא שיש לה בן קרבי חוששת ממנה. מאז אותו רגע החיים שלנו התהפכו.

החלטנו מאז “לעבוד" אצל איתי, כלומר להנציח אותו בכל דרך, לספר עליו ולשמור על זכרו ועל מורשתו בתודעה. אני לא קוראת לזה הנצחה, אלא יותר “המשכה", להמשיך את איתי. אני חיה אותו בכל רגע. הוא לא נוכח פיזית, אבל הוא נוכח כל הזמן בחיינו.

"מפרק הכול לרסיסים"

איל אשל, אביה של סמלת רוני אשל ז"ל, תצפיתנית בגדוד 414 בחיל הגנת הגבולות, שנפלה בקרב במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר 2023. בת 19 בנופלה.

בשבעה באוקטובר נשארנו לבד. לא מספיק שרוני לא הייתה איתנו, גם מערכת הביטחון לא הייתה איתנו. ועברו לא מעט ימים עד שגם במערכת הביטחון הבינו שרוני בעצם לא חטופה, כפי שחשבו בתחילה, אלא נעדרת. 34 ימים אחרי פרוץ המלחמה דפק על דלת ביתנו אלוף אייל קרים, הרב הראשי לצה"ל, עם משלחת, ובטקס מצמרר שהם עשו אצלנו בסלון פשוט הודיעו לנו בצורה מאוד החלטית שרוני, החל מהיום, תשעה בנובמבר, עוברת מהגדרה של “נעדר" להגדרה של “חלל צה"ל".

זה רגע שאני לא מאחל לאף בן אדם ביקום לחוות. זה רגע שמפרק לרסיסים את הכול, את התקווה ואת הניסיונות להיאחז בה. זה טקס רע, שעושים אותו בצורה טכנית וקרה. יש בטקס אמירה, וכשהרב הצבאי סוגר את הקלסר, אתה מבין שמרגע זה אתה אב שכול.

זה רגע מפרק, שמלווה בהמון בכי, תסכול וכאב. אחריו אתה צריך להישאר לבד ולהתחיל לעכל את מה שהיה בטקס. בתשעה בנובמבר החיים שלנו השתנו, ואז החלו הסידורים הטכניים לטקס ההלוויה. ההלוויה נערכה ב-12 בנובמבר, והיא הייתה עוד יותר קשה מתוך ידיעה שאנחנו לא ממש נפרדים מגופה, כי המחבלים שרפו את החמ"ל שבו רוני נרצחה על כל יושביו.

רוני זוהתה רק על פי אימות DNA. אנחנו לא יודעים מה יש בתוך הארון שלה. נשארנו עם הלוויה, כאב, שכול והמון תסכול, בעיקר תסכול על כך שכל האירוע הזה היה יכול להימנע. מה שמניע אותנו להמשיך לשרוד בתוך העצב הוא ההנצחה של רוני והתמונה שלה מחייכת, כמו אומרת לנו "תמשיכו הלאה". אבל החיים הם לא אותם חיים בלעדיה.

"איך לבחור בחיים"

רותי גרינגליק, אמו של סרן שאולי גרינגליק ז"ל, קצין בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-26 בדצמבר 2023. בן 26 בנופלו.

המוזיקה תמיד הייתה מרכז הבית ומרכז החיים אצלנו בבית. שאולי שר כל החיים, עוד מגיל 6, כשהלך עם אביו לשיר בבית הכנסת. וכך גם שאר המשפחה שלנו, אני, בעלי והילדים. ילדתי חמישה ילדים בפרק זמן של תשע שנים, וכל הילדים היו מאוד מחוברים, מאוחדים ומגובשים. היינו משפחה שלמה ומאוד נורמטיבית ברעננה.

כשפרצה המלחמה בשבעה באוקטובר, ראיתי אצל שאולי עיניים אחרות, עיניים של מישהו שמבין שזה הזמן לצאת ולהגן על המולדת. בגלל שלא קראו לו למילואים עקב בעיה בירוקרטית, הוא נעמד על הרגליים האחוריות והצליח לנצח את הבירוקרטיה ולצאת להילחם.

אני זוכרת שאספנו אותו משטח הכינוס לאודישן לתוכנית המוזיקה “הכוכב הבא לאירוויזיון", כדי להגשים את החלום שלו, לעסוק במוזיקה. למרות שהוא עבר את האודישן בהצלחה, לאודישן השני שאולי לא הלך כי הוא בחר לפרוש. הוא אמר שיש לו שני חלומות: חלום אחד לשמור על מדינת ישראל ועל העם שלנו, וחלום שני להיות זמר. הוא הבין שכרגע החלום הראשון יותר דחוף לו, ואת החלום להיות זמר הוא יגשים אחרי המלחמה.

בצהריים שאולי צלצל אלינו ואמר: “רק רציתי לשמוע את הקול של ההורים". הוא הבהיר שהוא וחבריו יודעים בדיוק למה הם בעזה ובשביל מה הם נלחמים, ושעה וחצי אחר כך הוא נהרג בפיצוץ הגדול. באותו היום, 26 בדצמבר 2023, בשעה 15:00, הגיעה הדפיקה בדלת והודיעו לנו שהוא נהרג.

אי אפשר לתאר במילים כיצד החיים שלנו השתנו מאז אותה דפיקה בדלת. החיים שלנו נעצרו באותו רגע, אבל בגלל שאנחנו לא אנשים של הנצחות, אלא אנשים של חיים, החלטנו שמהרגע שבו הודיעו לנו ששאולי איננו – נעשה הכול כדי לדבר על איך לבחור בחיים, למרות כל הקשיים, כי זה גם מה ששאולי היה רוצה שנעשה. אנחנו גם מופיעים ברחבי הארץ עם מוזיקה ומרגישים ששאולי נמצא שם איתנו על הבמה. מרגע הדפיקה בדלת הבנו שהנאמנות שלנו לשאולי היא להמשיך את מורשתו בלקדש את החיים ולשיר.

"הדם לא זורם לך בגוף"

ליבת מלכה, אמו של סמל מתן מלכה ז"ל, לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, שנפל בקרב על קיבוץ כיסופים בשבעה באוקטובר 2023. בן 19 בנופלו.

בשבעה באוקטובר, בוקר שבת של שמחת תורה, קמתי מוקדם כדי לצאת לרוץ. כשפתחתי לרגע את הטלפון שלי, ראיתי שיש ירי רקטות ושרכבי טויוטה עם מחבלים מגיעים לשדרות. אז הדלקתי טלוויזיה והבנתי שמדובר במשהו הרבה יותר רציני מ"רק" אזעקות.

בשעה שבע בבוקר נזכרתי שמתני נשאר בבסיס, אז שלחתי לו הודעה כדי שיצלצל אליי כשהוא מתעורר כי הנחתי שהקפיצו את הצבא. אחרי שתי דקות מתני צלצל ואמר לי: “אמא, העירו אותנו עכשיו, אנחנו מתארגנים לבלגן שקורה בדרום. אתקשר אלייך כשאהיה על האוטובוס".

הערתי את בעלי וסיפרתי לו שיש מלחמה, ובעצם חיכיתי שמתן יתקשר אליי מהאוטובוס. בשעה 10 בבוקר הוא צלצל מטלפון של חבר ואמר שהוא לא יהיה זמין כי ביקשו מהלוחמים לשים את הסלולרים בתיק, ואמר שהוא ידבר איתנו כשהוא יוכל.

במוצאי שבת, בקבוצת הוואטסאפ של הורי הלוחמים, אמא אחת שיתפה שהבן שלה נפצע ברגל ומובא לבית החולים, והוסיפה שהבנים שלנו גיבורים ושהכול בסדר. אני זוכרת שחשבתי ש"כיף לה" כי הבן שלה “יצא מהמשחק". בשמונה באוקטובר, כשהיה חשש לחדירת מחבלים גם לצפון, עזבנו את ביתנו בגשר הזיו ועברנו אל אחי שמתגורר בעכו. כל הזמן הייתי בוואטסאפ של הורי הלוחמים, וכל פעם הורה אחר סיפר שהילד שלו יצר קשר, וניסיתי להבין דרכם מה עם מתן.

צלצלתי לצבא, צלצלתי לכל מי שאפשר, והיה כאוס נוראי. אף אחד לא ידע לומר לי איפה מתן. רק אמרו שאין הרוגים בצוות של מתן, ושהילדים בסדר. ביום שני, תשעה באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, צלצלה אליי אמא של לביא בוחניק ז"ל, בכתה ואמרה שהודיעו לה אתמול בלילה שלביא נהרג.

אני זוכרת שהייתי במרפסת של אחי, וכשהיא בכתה, בכיתי איתה. לא האמנתי. לא עברו עשר דקות מאז אותה שיחה, והגיעה הדפיקה הארורה בדלת הבית של אחי. אמרתי לבעלי: “יוסי, תפתח, הגיע תורנו". זה מה שיצא לי מהפה. כשבעלי פתח את הדלת, הופיעו שני קצינים וצעקתי, “אני לא מאמינה שזה קורה לי".

זה רגע שאתה מרגיש שהדם לא זורם לך בגוף. אתה רואה אותם, ולא צריך שהם יגידו מילה כי אתה יודע הכול. הם נכנסו כי הם היו צריכים לקרוא לנו מהדף את הפרוטוקול הקבוע על כך שמתן נהרג, אבל כבר לא עניין אותי מה הם אומרים כי הרגשתי שהחיים נעצרו באותה שנייה.

התחלתי לצלצל לחברה של מתן, שחר, למנהלים שלי בעבודה ולכולם כדי להודיע שמתן נהרג ותוך דקות כל הבית התמלא באנשים שבאו לנחם אותנו. אחרי שקברנו את מתני, שגם זה היה אחרי לא מעט כאוס עם הבלגן שהיה בצבא באותה נקודת זמן, אספתי את בני המשפחה ואמרתי להם שהכאב הזה לא הולך לשום מקום, ושהמשימה שלנו עכשיו היא להנציח ולספר את סיפור גבורתו של מתן. החלטנו לבחור בחיים. אבל הכאב? הכאב הוא עצום, והוא לא יעבור לעולם.

"שמחת החיים אבדה"

עופר ושרהל'ה ליאור, הוריו של מתן מרדכי ליאור ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר 2023. בן 35 בהירצחו.

מתן היה חוקר מוח, ילד מבריק ומוזיקאי מחונן. הוא הקים חברת הגברה מצליחה, ורוב מערכות ההגברה בפסטיבלי המוזיקה הנחשבים היו עבודות שלו. לקראת פסטיבל הנובה הוא עבד שלושה ימים על ההגברה במתחם, ובשישה באוקטובר הוא הפתיע אותנו כשבא מהשטח, מלוכלך מהעבודה ועייף מאוד, כדי לאכול איתנו. התחלנו להתפלסף בשיחה על החיים, והוא אמר פתאום משפט מטורף: "כשאני אמות – אני רוצה שתחגגו לי את החיים". זה לא היה משפט אופייני למתן, משפט שבדיעבד היה צוואה עבורנו.

בבוקר שבעה באוקטובר שמענו בחדשות מה שקורה בעוטף, ניסינו להתקשר למתן, אבל הוא לא ענה. בדיעבד התברר לנו שהוא היה זה שצעק בכריזה והזהיר את כל המבלים לברוח ולצאת מהמסיבה, ובכך הוא הציל חיים של מאות אנשים. בהמשך הוא גם עסק בחילוץ מבלים ובהעלאתם לרכבים כדי שיימלטו. כשהוא לבסוף החליט להתפנות מאזור המסיבה, ועלה לרכב של ארגון “אנשים טובים" (ארגון שעוזר למבלים במסיבות טבע), המחבלים ירו על הרכב, ומתן נרצח כשהוא מגונן בגופו על מתנדבת מהארגון.

כשמתן לא ענה לטלפון יצאנו לחפש אותו באזור המסיבה, במשך שישה ימים. ב-12 באוקטובר, ביום חמישי בערב, הגיעה דפיקה בדלת ביתנו במושב שדי חמד. נציגי המועצה האזורית דרום השרון הודיעו לנו שאין לנו מה לחפש יותר, שמתן זוהה דרך DNA ועבר מהגדרה של נעדר לנרצח. את ההודעה קיבלנו מהמועצה, ולא מהצבא.

מאותה דפיקה נוראה בדלת החיים שלנו התהפכו לגמרי, וכל שמחת החיים שהייתה לנו אבדה. קשה לנו מאוד לשמוח היום בצורה טהורה. כל שמחה מהולה בעצב. אנחנו עסוקים בלהנציח את מתן בכל דרך אפשרית ולספר את סיפור הגבורה שלו. הבת שלנו, הילה, מנהלת את עמותת “ילדי האור" שהקמנו, ושמטפלת במשפחות נרצחי המסיבות שהיו בעוטף בשבעה באוקטובר.

מאותו רגע נוראי של הדפיקה הקשה בדלת החיים שלנו לא פשוטים. יש הרבה שאלות שאין לנו עליהן תשובות, ואנחנו נצטרך לחיות איתן כל חיינו. למשל, למה לא הצבא אלא המועצה הודיעה לנו על הירצחו של מתן? זו תחושה שאי אפשר לתאר במילים, ואנחנו מייחלים לכך שאף הורה לא יחווה את החוויה של לאבד ילד.

"כאוס גדול בבית"

ענבל ז'ורנו, אמה של קארין ז'ורנו ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר 2023. בת 23 בהירצחה.

אם היו שואלים אותי בשישה באוקטובר 2023 אם הייתי רוצה לשנות משהו בחיים, הייתי אומרת שאני לא רוצה לגעת בכלום, שהכול יישאר ככה. החיים הגיעו לקצב ולדיוק הנכון עבור כולנו כמשפחה. הפאזל היה מושלם, ואני הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. בשישה באוקטובר אירחתי לראשונה אצלנו את המשפחות שלי ושל בעלי, והיה מאוד שמח. חגגנו באותה הזדמנות גם יום הולדת לנכד שלי, האחיין של קארין, והיא קנתה לו במתנה משחק בשם “עניין של זמן".

באותו ערב רבנו עם קארין שלא תלך למסיבה כי היא הייתה עם רגל שבורה, בשלב של החלמה מהגבס. בשמונה באוקטובר היא הייתה אמורה להוריד את הסד ולעבור לנעל ספורט. קארין התעקשה ואמרה שהיא יכולה ליהנות גם ככה, ושהיא הולכת בשביל החברים – והלכה. ובאמת יש תיעוד שלה רוקדת במסיבה על כיסא מפלסטיק כדי לשמור על הרגל.

בבוקר שבעה באוקטובר, כשהבנו שיש טילים, צלצלתי לקארין, ובשעה 6:58 היא שלחה לי מיקום שהיא נמצאת בו, צלצלה אליי ואמרה לי שמקפלים את המסיבה ושהיא בדרך הביתה. בשעה 8:42 קיבלנו הודעה בוואטסאפ המשפחתי מקארין. היא כתבה שאם היא לא חוזרת הביתה, שנדע שהיא אוהבת אותנו.

לא הבנתי מה פשר ההודעה כי לא מתאים לקארין לכתוב הודעה כזו. ואז היא התקשרה ואמרה לי: “אמא, יורים עלינו, אני מתה מפחד, תצילי אותי", והשיחה התנתקה. מאז היא הפסיקה לענות לטלפונים. בדיעבד התברר שהמחבלים ירו RPG על האמבולנס שבו היא התחבאה והוא נשרף כולו.

במשך 11 ימים קארין הוגדרה נעדרת, וביום ה-11 להיעדרה, בשעה 15:30, ישבתי על הספה בבית, שמעתי את הדפיקה בדלת וראיתי קציני צבא נכנסים עם תיקייה כזו, שעליה כתוב “הרינו להודיעכם כי בתכם קארין נהרגה". הם לא אמרו “נרצחה", הם אמרו “נהרגה".

הרגשתי באותו רגע שנפלו עליי השמיים. היה כאוס גדול בבית, התעלפתי לא מעט פעמים ואמרתי לרב מחברה קדישא שאני לא קוברת את הבת שלי עד שאני לא מזהה את הגופה שלה. הוא אמר לי: “אין מה לזהות, מקארין נשארו רק שלוש שיניים. זיהינו אותה לפי ה-DNA". התהפכו לי החיים. נגמר הטעם לחיות.

מאז אותה נקודה אני חיה מכוח הנסיבות שאני לא מתה. ואני מודה, לא פעם חשבתי לגמור לבד את החיים. אבל אז אני רואה את הנכד שלי מול העיניים ואני יודעת שאני לא מוכנה להעביר אותו עוד פעם את הסיוט של להיפרד ממישהו, אחרי שהוא נפרד ככה מהדודה האהובה שלו, קארין. אני חיה על אוטומט ומתמקדת בהנצחה.

מאז אותה דפיקה בדלת החיים התפרקו, הבית ריק, שקט, עצוב, קודר ומפורק. כמה שאני רוצה לאסוף את השברים, אני לא מסוגלת. בפאזל המשפחתי חסרה חתיכה, והוא לעולם לא יהיה מושלם יותר.

"מהרגע הזה, החיים נהרסו"

אלדד אדר, אביה של גילי אדר ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר 2023. בת 24 בהירצחה.

במשפחה שמחה כמו שלנו גילי הייתה תמיד מסמר השמחה. כשאני רוצה לתאר את גילי, אני אומר לאנשים: “תעצמו עיניים, תחשבו על האדם הכי שמח שאתם מכירים, זה שתמיד כיף איתו, תכפילו בשניים ותקבלו את גילי". בלתי אפשרי למצוא תמונה אחת שלה שהיא לא מחייכת בה.

גילי הגיעה למסיבת הנובה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, וב-6:50, 20 דקות אחרי שהתחילו הטילים, היא יצרה איתנו קשר בוואטסאפ ועדכנה שיש צבע אדום ושלא נילחץ. היא הייתה מאוד רגועה ושולטת במצב. בשעה 8:02 היא כתבה שהיא וחבריה עמדו לצאת מהמסיבה, אבל בגלל שיש מחבלים באזור, השוטרים החזירו אותם להסתתר באזור המסיבה.

בדיעבד זה היה גזר דין מוות כי רוב מי שהתחבא באזור המסיבה ולא נמלט, נרצח. בשעה 9:14 גילי התקשרה למשטרה והסבירה לשוטר שיש ירי סביבה. השגנו את ההקלטות האלה. לראשונה נשמעה בקולה המצוקה.

לקחתי את הג'יפ שלי ונסעתי לעוטף לחפש את גילי. הגעתי למקומות מסוכנים, אפילו ראיתי מחבלים, אבל רציתי להציל אותה. כשירד החושך חזרתי מתוך ידיעה שלמחרת אחזור לחפש את גילי. בינתיים הקמנו בבית חמ"ל עם עשרות אנשים, חברים של גילי ושלנו, בני משפחה ושכנים.

ביום שלישי, 10 באוקטובר, בשעה תשע בבוקר, דפקו אצלנו בדלת הבית, ביישוב הקהילתי לפיד. הפסיכולוג של המועצה האזורית חבל מודיעין והעובדת הסוציאלית הודיעו לנו את הנורא מכול. מרגע הדפיקה הזו בדלת החיים שלנו נהרסו לחלוטין. כל שמחת החיים שלנו נעלמה.

אני ניסיתי לחזור לעבודה, אבל לא הצלחתי, אז אני עובד מהבית. אורנה אשתי לא הצליחה לחזור לעבודה, אז עכשיו היא מתנדבת בלחבק תינוקות בפגייה בבתי חולים. אנחנו ממשיכים ללכת לתיאטרון ולקונצרטים, אבל אנחנו לא באמת נהנים. החיים הפכו להיות ריקניים לגמרי. לא האמנתי בחיי שיכול להיות עצב כזה.

כולם אומרים לנו שאנחנו צריכים לבנות עכשיו חיים חדשים, אבל זה קשה. אנחנו כבר לא נהיה משפחה שמחה כמו שהיינו. אנחנו פועלים כדי להנציח את גילי בכל דרך ומנסים לשמר את השמחה שהיא הייתה רוצה להפיץ לכולם. 

"לא סוגרים את הדלת"

סיגל שמר, אמו של רון שמר ז"ל, שנרצח במיגונית שאליה נמלט ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר 2023. בן 23 בהירצחו.

תמיד אמרתי שכנראה עשיתי משהו טוב בחיים האלה כי קיבלתי מתנה כמו רון. אומנם זו הייתה מתנה לזמן קצר, אבל קיבלתי מתנה. הוא היה ילד מדהים. הנתינה וטוב הלב שלו, המחשבה שלו על אחרים, ליוו אותו עד יומו האחרון.

גם בשבעה באוקטובר, כשפרצה המתקפה, והוא היה יכול להימלט ולהציל את עצמו – הוא דאג קודם לסייע לאחרים להינצל, והגן על פצועים בגופו. כשהוא ועוד מבלים מהמסיבה היו במיגונית, הוא אמר להם, “תעמדו מאחוריי, ואם יגיע מישהו, אני אסתער עליו ותגבו אותי". אבל זרקו עליהם שלושה רימונים. המחבלים גררו את רון מהמיגונית והבנתי שהוא נלחם איתם גם בחוץ, בידיים חשופות, בלי נשק – ונרצח.

רון יצא למסיבת הנובה עם חבר שלו כדי לחגוג את החיים. כשהחלו האזעקות צלצלתי אליו, ואחרי שתי דקות הוא חזר אליי ואמר: “אמא, אל תדאגי, הכול בסדר. יש פה אזעקות. אני מחפש מיגונית. אתקשר אלייך כשאגיע למקום מוגן, או.קיי?". בהמשך הוא צלצל ואמר: “אמא, אני במיגונית, הכול בסדר. ייגמרו האזעקות ואני בא הביתה".

כשהחלו הדיווחים על מחבלים שפרצו לשטח העוטף צלצלתי אל רון, אבל הוא לא ענה לי. חשבתי שאולי שם את הטלפון על שקט כדי שאם יש מחבלים בחוץ, הם לא ישמעו. אז סימסתי לו: “מאמי תיזהר, יש מחבלים". אבל הוא לא ראה את ההודעה הזו מעולם.

באותה שבת לא ידעתי מה קורה עם רון. הייתי בחוסר ודאות. הקמנו חמ"ל בבית והרצנו טלפונים לכל מקום כדי לאתר את רון. בהתחלה כמה אנשים אמרו לי שראו אותו במושב פטיש, אחרים אמרו לי שהוא נחטף. אבל הבנתי שכל עוד אני לא מדברת עם רון או רואה תמונה שלו – אני לא מאמינה לאף אחד.

רון הוגדר כנעדר במשך שבוע שלם, ואני כל הזמן הזה התחרפנתי מדאגות. כשראיתי בקבוצות וואטסאפ של הורי נעדרים מהנובה שהורים מדווחים בזה אחר זה שדפקו אצלם בדלת, אמרתי לכל בני המשפחה שלי שאנחנו לא סוגרים את הדלת בשום מצב. הדלת תהיה פתוחה 24/7 כדי שלא ניתן לאף אחד את האופציה לדפוק אצלנו בדלת.

ביום שישי, 13 באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, התעוררתי כדי לנקות את הבית לשבת כי הייתי משוכנעת בכל ליבי שרון יחזור לשבת. חמותי, שהייתה אצלנו, שכחה שביקשתי לא לסגור את הדלת, וכשהייתי במטבח שמעתי ספק דפיקה ספק רעש מבחוץ. אמרתי לעצמי: “זו לא דפיקה בדלת. הדלת שלנו פתוחה, לא יכולים לדפוק לנו בדלת". וכשדפקו שוב בדלת צרחתי, “תלכו מפה, הבן שלי חי!".

הסתכלתי בעינית, ראיתי מישהו עם מדים וידעתי שזהו, החיים שלי נחרבו. בעלי והילדים התעוררו מהצרחות שלי, ואמרתי להם: “בבקשה, אל תפתחו את הדלת. ברגע שהדלת תיפתח, זו חותמת לזה שרון איננו בין החיים". חמותי אמרה לי שאולי אלו בשורות טובות, ולפני שהספקתי להגיד לה לא לפתוח, היא פתחה את הדלת. ואז נכנסו הקצינים ואמרו, “מדינת ישראל משתתפת בצערכם". זה הרגיש כאילו דפקת לי פטיש של מאה קילו על הראש.

אני זוכרת שנפלתי על הרצפה ומיררתי בבכי כמו ילדה קטנה. מאז נשבעתי שאקדיש כל רגע בחיי להזכרת ולהנצחת רון בכל דרך אפשרית, וזה מה שאנחנו עושים עד היום. הרגשתי שברגע שאני עושה טוב למישהו אחר, טוב כמו שרון היה רוצה שאעשה, אז זה גורם לכל להיות קצת פחות כואב – והכאב הוא עצום. אני ממשיכה את המורשת של רון.