במרכז התמונה עמדו מקומות שהפכו לאגדות: הסנדוויצ'יה של רותי ואיציק, שפעלה 63 שנים והזינה אינספור אנשים ומבלים שחזרו לפנות בוקר כדי לטרוף משהו לפני השינה, וקפה תמר, שבו עוד אפשר היה לפגוש משוררים עייפים, עיתונאים מתווכחים ושחקנים בתחילת דרכם. אבל כמו בכל סיפור טוב – הזמן עשה את שלו.
הרחוב עבר בורגנות: הבניינים היפים והמתקלפים הוחלפו בבנייה חדשה ומצוחצחת, חנויות טרנדיות נעלמו, משפחות צעירות ומבוססות התמקמו, והצעירים נטשו לטובת שכונות אחרות כמו פלורנטין. היה נדמה ששנקין גווע. אבל לאחרונה, הרחוב הזה – כמו עוף החול העירוני שהוא – חזר לנשום. ואולי, אירונית, זו דווקא תלאות העיר – העבודות האינסופיות, הפקקים והחסימות – שהפכו את שנקין למפלט חדש-ישן.
ביום אחד, השמש חיממה את הרחוב, וכמו אז – שוב היו בו חיים. בבתי הקפה החדשים, שצמחו כמו פטריות אחרי גשם, ישבו צעירים, שותים קפה הפוך ומקלידים במרץ על לפטופים נוצצים. "אני זוכר שאמא שלי סיפרה לי שהם היו מגיעים לפה בכל שישי," מספר תום, בן 24, מחייך מעל כוס אספרסו קצר בקפה. "היא אמרה שפשוט לא היה מקום לעבור מרוב אנשים. עכשיו יש יותר מקום לנשום, אבל איכשהו התחושה נשארה".
ליד חנות בגדים צבעונית, פגשנו את שיר, בת 22, שמדדה שמלה משוחררת בסגנון בוהו שיק: "אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי ששנקין זה היה המקום למצוא בו בגדים שאין באף מקום אחר. מצחיק, כי גם עכשיו אני מוצאת פה דברים שלא רואים בקניונים". אפילו רועי, בן 26, שהגיע עם חברים לשתות בירה מוקדמת, מתאר חיבור בין דורות: "אבא שלי סיפר שפעם, אם לא היית יושב בשנקין, כאילו לא היית קיים בתל אביב. היום, כשהעיר חפורה מכל צד, שנקין מרגיש שוב כמו אי קטן של נורמליות. אפילו מלון פתחו פה, אתה מבין? הרחוב הזה סירב למות".
המלון החדש שנפתח באחד מהבניינים הישנים שחודשו, הוא אולי הסמל המובהק לשנקין החדש: פחות אנדרגראונד, יותר מתוקתק – אבל עדיין מחובר לאווירה המקומית. כמובן, לא הכל שרד. הריח של הסנדוויצ'ים של רותי ואיציק הפך לזיכרון, והוויכוחים הפוליטיים הנצחיים של קפה תמר נבלעו בתוך ההיסטוריה. ובכל זאת, כשעוברים כאן בצעדים איטיים, מרגישים שרוח הרחוב לא נעלמה – היא רק לבשה צורה אחרת.
שנקין 2025 הוא תזכורת לכך שלפעמים, דווקא מה שנראה גמור – מקבל חיים חדשים. ברגע שמישהו פותח עיתון קטן שכבר קשה יותר למצוא על שולחן עגול, מישהו אחר מרפרף בין קולבים בחנות בגדים ייחודית, או זוג צעיר מתעכב מול חלון ראווה, הרחוב לוחש: אני עוד כאן. אני עדיין פועם.
התרעות פיקוד העורף