"את נאוה פגשתי, בעת שהמתינה לחדר במחלקה לביקור הבוקר השגרתי ממש בסופו של החורף. התנצלתי על המיקום והיא מייד הרגיעה אותי ואמרה לי שהכל בסדר, העיקר הטיול", סיפרה ד"ר קיטאי.
"מייד זיהיתי את הנימה ושאלתי מאיזה קיבוץ היא (קיבוצניקים מזהים אלה את אלה מרחוק....). היא ענתה – 'גבעת חיים' והשאלה הבאה שלי היתה אם איחוד או מאוחד. אחרי שעתנה מאוחד, שאלתי אם השם יהודה גלר אומר לה משהו במקרה. היא נאלמה דום לרגע וענתה – 'יהודה היה בעלי'. עצרתי הכל, הבטתי בשם שמופיע על הידון שלה ונזכרתי בפעם האחרונה והיחידה בה פגשתי אותה כ-15 שנה לפני כן, בביתה בגבעת חיים".
באותו הבוקר, פגשה ד"ר קיטאי עם אחת הסטאז'ריות במחלקה, מיה פסטרנק והסתבר לה שמיה היא נכדתם של נאוה ויהודה גלר. "לא להאמין, צירוף מקרים שכזה", היא ציינה. לדבריה, נאווה הגיעה לבי החולים עם תלונות שונות, שאחת הן היתה כחלון באצבעות ומשהו לא הניח את דעתה בסיפור.
לדבריה, יהודה גלר זכור לה כאדם מיוחד במינו. "במלחמת יום כיפור הוא פיקד בין השאר על הכנסת גשר הגלילים למימי תעלת סואץ, מבצע מורכב ומסובך, שבוצע תחת אש מצרית כבדה, זה היה הגשר עליו חצו כוחותינו את התעלה בהמשך. ביום האחרון למלחמה הוא קיבל פקודה לכבוד את מתחם מיסורי באזור החווה הסינית, משימה שגבתה קורבנות רבים, ביניהם גם גיסו של יהודה. על אחי הוא אמר וכתב לימים – 'אילן היה מהאנשים אחריהם הולך המחנה'".
פסטרנק, נכדתם של נאוה ויהודה, סיכמה: לד"ר קיטאי היה חשד גבוה שיש לסבתא מצב רפואי מורכב יותר, למרות שבמראה הראשוני לא היה נראה כך. העבירו אותה למחלקת כלי דם והצילו את חייה. ד"ר קיטאי דאגה לסבתי באופן אישי, במפגש האנושי הכי רגיש שיש. זוהי דוגמה חיה למורכבות של להחיים, לישראליות, לטיפול המקצועי והאנושי של הצוותים".
התרעות פיקוד העורף