בין מאות הקברים בבית העלמין הצבאי בחולון, יש חלקה אחת שגורמת לך לעצור. אין לה עדיין מספר. לא שלט רשמי, לא מבנה קבוע – אבל אי אפשר לפספס אותה. היא נראית אחרת, מרגישה אחרת, צורבת אחרת.
שורות שורות של קברים טריים, עשרים ואחד במספר, כולם מאז אותו יום שחור, השביעה באוקטובר. חיילים, חיילות, לוחמים ולוחמות, שוטרים. כל אחד מהם נקטף במקום אחר, כולם נקטפו יחד מתוך מדינה שלא הספיקה להבין מה קורה לה. חלקם נרצחו בהתקפות הראשונות, אחרים נהרגו בהיתקלויות, בפעולות חילוץ, בקרב. יש קברים שבהם הדגלים כבר מקצת דהויים, יש כאלה שריח האדמה הטרייה בהם עדיין לא התנדף.
הם לא כמו הקברים הוותיקים. בהם אין רק השם ותאריך הנפילה. כאן הקימו מעל כל קבר עמוד קטן, כמו מנורה זעירה של זיכרון. ועל העמוד – תמונה. לא פורמלית. לא תמיד במדים. לעיתים חיוך רחב, לעיתים מבט מהורהר, נעורים, תום, או גבורה. מתחת לתמונה – משפט אחד. משפט שאמרו. משפט שאמרו עליהם.
יש משהו בלתי נסבל בשקט שמסביב, אבל עוד יותר בזה שנשבר. ברקע, בין עצי הברוש, אפשר לשמוע את החזרות לטקס יום הזיכרון. את הכרוז מתרגל קריאה של שמות. את התזמורת הצבאית מכוונת את הצליל האחרון של "התקווה". צליל ועוד צליל, ואז שוב שתיקה. האוויר נעשה כבד, אפילו בעיצומו של יום אביב.
ליד אחד הקברים עומדת אישה בשנות השישים לחייה. היא לא מכירה אף אחד מהנופלים. "אני באה כל שנה," היא אומרת, "אבל השנה, משהו בי נשבר. הרגשתי שאני חייבת לראות אותם מקרוב. לתת כבוד". בצל עץ אורן, צעיר עם כיפה סרוגה עומד בדממה. כשהוא קולט שמישהו מביט בו, הוא מחייך בעצב ואומר: "באתי להגיד תודה. גם אם אף אחד מהם לא הכיר אותי, אני חב להם את החיים שלי".
ויש עוד רבים כאלה. כאלה שבאו לשתוק. כאלה שבאו לשים אבן. כאלה שסתם חלפו, עצרו, ובהו. החלקה הזו, שאין לה עדיין מספר, לפחות לא רשום עליה, מסמנת תקופה קשה שאי אפשר יהיה לשכוח אותה.
התרעות פיקוד העורף