מכתבים לנופלים: המשפחות השכולות כותבות מהלב | פרויקט מיוחד

גיבור ישראל

אמיר עלאא סלים, אחיינו של רס"ן ג׳לאא אבראהים ז"ל, שנפל בשבעה ביולי 2024 בדרום רצועת עזה. בן 25 בנופלו.

אני אחיינו ואחיו לנשק של גיבור ישראל כלוחם בגדוד 601, אותו גדוד ששירת בו ג׳לאא בתור מ"פ, כותב לזכרו והנצחתו. אח יקר, חבר ויקיר. ג'לאא ז״ל, מפקד ומנהיג אשר נקטף מוקדם כפרח עם חיוך פרח שיזכרונו ימשיך ללוות אותנו לנצח נצחים וימשיך לחיות בליבנו.

אני זוכר את ג'לאא כאדם מלא חיים, ותמיד עם חיוך על הפנים. הוא היה אדם חם לב, תמיד מוכן לעזור לכל מי שהיה זקוק לו. הוא היה מצחיק, חכם ואהב לצחוק. הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו, ותמיד ידעתי שאני יכול לפנות אליו בכל דבר.

ג'לאא ז״ל אהב את החיים. הוא ביקר הרבה מקומות בחו"ל, אהב לטייל ולראות עולם, ותמיד, גם בחו"ל, עזר לאנשים. היה חשוב לו לעזור לכל מי שידיו נגעו בו, ואחד הסיפורים היה שהוא אימץ נער בסיכון, ליווה אותו מהשפל עד לפסגה, ואותו נער הפך לחייל מצטיין בצה״ל. הוא היה כל כך צנוע ששמר את הסיפור הזה, ואנחנו כמשפחה גילינו את זה, לצערנו, אחרי נפילתו.

ביום הארור שבעה באוקטובר הוא הבין את גודל המחדל, וגם הבין שאם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. הוא לקח את הנשק ואת ציוד הלחימה וקפץ עם פלוגתו ללחימה ביישובי העוטף. עם תחילת התמרון הקרקעי הוא נכנס כחוד החנית ללחימה כראש חץ עם הגדוד לעזה. הוא היה מהראשונים שנכנס לצפון הרצועה, דילג למרכזה ואז לדרומה.

במהלך החודשים הראשונים ג׳לאא ז״ל חי כלוחם ולא יצא הביתה אלא רק לאחר ארבעה חודשים. הוא דאג לשדר חיוך ורוגע ותמיד נתן תחושת ביטחון למי שסביבו, שצה"ל תמיד ינצח ומדינת ישראל תעמוד מול כל האתגרים וכל החזיתות ויהיה עתיד יותר טוב למדינה. כך הוא אמר והתכוון - שאת המלחמה הזאת ננצח גם אם זה יעלה לנו במחיר כבד.

יש הרבה מה לספר על ג׳לאא ז״ל, והמילים שאני כותב הם שורה בתוך קורת חיים של איש גדול שהיה מצופה לו עתיד פורח. בכל תקופת הלחימה הוא לא כל כך דיבר עם המשפחה. הוא אמר: אם פקודיי בלי טלפון בעזה, אז גם אני בלי.

ביום 15.6.24 ג׳לאא היה בבית לטובת ערב חג. ביום הזה קיבל שיחה בבוקר על נפילתו של ווסים מחמוד מבית ג׳אן, סמ״פ בפלוגה מקבילה. ג׳לאא לבש מדים ונסע לנחם את המשפחה של ווסים. כשסיים שם צלצל אליו אח שלו ושאל אותו מתי הוא חוזר. השיב לו: אני מפה ממשיך לבסיס, לא חוזר. כל עוד חייליי בעזה, אני גם צריך להיות שם. מאז היום הזה ג׳לאא לא חזר הביתה.

ביום 7.7.24, במהלך משימה הנדסית ברפיח, ג׳לאא ז״ל סיים את משימתו והיה אמור לצאת הביתה לסופ"ש. לאחר סיום המשימה, ג׳לאא הבין בקשר שהכוח השני נתקל בתגובה חריגה בשכונת תל סולטן במארבי נ״ט וזקוק לחילוץ. הוא הסתובב במקום וחבר לכוח השני, עם המג"ד ואפילו מח"ט 401 אחסאן דקסה ז"ל.

בלי לחשוב פעמיים הוביל עם המפקדים את ניהול הלחימה והחילוץ, שבמהלכו המג"ד חטף נ״ט והייתה סכנה לחייו וחיי חייליו, בעוד חולייה של מחבלים מתקדמת בחזית לכלי הפגוע. מהתחקיר הבנו שגלאא ז״ל זיהה את האירוע, ובלי לחשוב פקד על הנהג שייתן פול גז וייכנס חצץ בין המחבלים לטנק, שקיבל נ״ט והושבת. ג׳לאא ז״ל עלה על צריח של נמר"ה וניהל אש פנים מול פנים עם מחבלים ובפועל גבר עליהם, אבל באחד המבנים התחבא מחבל וירה טיל נ״ט, שפגע פגיעה ישירה בכלי שלו וגרם לפציעה אנושה ולנפילתו בקרב.

ג׳לאא תמיד אהב לומר שני משפטים: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו", ו"ולמלחמה יש מחירים כבדים, אבל המשמעות של מה שאנחנו עושים מנצחת הכול".

כולם יכירו אותך

משפחתו של סמ"ר רון אפשטיין ז"ל, שנפל ב-21 בנובמבר 2024 בצפון רצועת עזה. בן 19 בנופלו.

רונצ׳וק אהוב שלנו, אתה לא מבין אפילו כמה אתה חסר וכמה אנחנו מתגעגעים. בחיים לא חשבנו שנצטרך לעבור כל כך הרבה זמן בלעדיך, אבל בעצם עברה פחות מחצי שנה ויש לנו עוד חיים שלמים לחיות בלעדיך. אולי אף פעם לא באמת נצליח להבין שאת לא פה יותר, אבל מה שבטוח זה שאתה תמיד איתנו ולא עוזב אותנו לרגע. אנחנו לא נפסיק להנציח אותך, וכולם יכירו אותך וידעו מי אתה ואיזה בן אדם טהור העולם הזה פספס.

האופטימיות שלך והחיוך שלך נתנו השראה גם לנו וגם להמון אנשים, והחותם שלך יישאר לנצח בכל מי שהכיר אותך. היית טוב בכל כך הרבה דברים אז רצינו רק להגיד שגם בתור בן, גם בתור אח, גם בתור מדריך בצופים, גם בתור תלמיד, גם בתור חייל, גם בתור מפקד וגם בתור בן אדם, היית הכי טוב שיש.

רצינו לספר לכם קצת על רון. רון נולד ב-12.12.2004, הבן של אולגה ודימיטרי ואח של דניאל, דינה, ומאיה. רון היה ילד שכולו לב, תמיד רצה לעזור לכל מי שסביבו. הוא היה מוכן לעשות מאמץ בשביל אחרים גם אם זה לא היה הכי נוח או הכי קל. רון היה הבן אדם הכי אופטימי וחיובי שיש. גם כשקרו דברים פחות משמחים ודברים לא הלכו בדיוק כמו שהוא קיווה, הוא לא ויתר וידע להפיק את המיטב, לראות את הצד החיובי וגם לעזור לאחרים לראות אותו.

המלחמה פרצה בערך שלושה שבועות לפני שרון סיים את הכשרת הלוחם שלו, ואחרי השלמה קצרה הוא וחבריו הצטרפו ללחימה ברצועת עזה. בכל התקופה הזאת, האופי שלו והערכים שלו באו לידי ביטוי המון. גם החברים שלו מהצבא וגם הפקודים שלו סיפרו איזה בן אדם מדהים הוא היה וכמה הוא עזר להם לאורך התקופה הזאת. גם במצבים הכי קשים הוא לא התייאש, לא התלונן ואף פעם לא הפסיק לחייך. וככה אנחנו רוצים שיזכרו אותו.

הכנסת שמחה הביתה וחיוך שלא ירד לך מהפנים ואנחנו גאים בך הכי בעולם יפה שלנו, אנחנו מקווים שטוב לך שם למעלה. אוהבים אותך, מתגעגעים אליך ולא מפסיקים לחשוב עליך. המשפחה

20 שנים של טוהר

שרון הדר, אמא של סמ"ר יהב הדר ז"ל, שנפל ב-13 בינואר 2025 בצפון רצועת עזה. בן 20 בנופלו.

יהב הדר, החייל המקסים מכפר תבור. בן 20 היה במותו. ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות - מאי אחותו הגדולה וליהי אחותו הקטנה. בן לשרון ואבי. ילד שגדל בכפר תבור. היה ילד קסם ומגיל קטן תמיד היה מוקף בחברים. כל חבר שיהב התחבר איתו הפך להיות החבר הכי קרוב שלו. חברים נוספו לאורך השנים, מהגן דרך בית הספר, תנועת הנוער והצבא.

הוא היה ילד ביישן שלא מדבר הרבה, בעיקר עושה. כשיהב היה מחליט על משהו, זה היה קורה וכך גם היה הכינוי שלו בצבא: "נעול". כי לכל משימה שהוא קיבל הוא הגיע עם המוטיבציה הכי גבוהה ונתן מעצמו את היכולות המקסימליות לכל משימה. יהב אהב לעזור ותמיד שם את חבריו לפניו בכל החלטה שלו. תמיד ליווה את הבנות מהשכבה לביתן שלא יקרה להן משהו רע.

יהב לאורך השנים השתתף בחוגים רבים. מקראטה, כדורסל, רולר בליידס, טניס ועד כושר קרבי לפני גיוסו לצבא. יהב החל לנסוע באופנוע שטח בגיל צעיר בסביבות גיל 13, והוא גם השתתף בתחרויות אינדורו. יהב סיים קורס צלילה בגיל עשר.

בכפר תבור הוא היה פעיל בתנועת בני המושבים וגם הפך למדריך אהוב על חניכיו. כל מי שפגש ביהב במהלך חייו, ליבו נפתח אליו. יהב דאג למשפחה, להורים וגם לאחיותיו, וכל הזמן התעניין בשלומם. הוא לא אהב לקבל מתנות, מבחינתו לא היה צורך וחבל להוציא כסף. הוא דאג תמיד לבוא למפגשי משפחה, והיה חשוב לו שנהיה בקשר טוב.

יהב התגייס לנח״ל במכלול ההכשרה. הוא היה חדור מטרה להגיע לסיירת ואכן הגיע לסיירת - הוא נבחר להיות בפלס״ר. במסלול יצא לקורס מ"כים וסיים בהצטיינות. הוא קיבל את הנגב, שנחשב לפק״ל הכי כבד. הוא התנדב להיכנס לעזה עם הצוות, כי היה חסר נגביסט חוד.

יהב נהרג בבית חאנון בעזה במסגרת פעולה מבצעית בתאריך 13.01.25. יהב היה ילד מצחיק ובכל תמונה שרואים אותו הוא מחייך. היה לו חוש הומור מפותח והוא אהב להצחיק את החברים, והכול בצניעות.

הוא לא נהג לספר על  ההצלחות שלו, רק כשגילינו הוא הודה בכך. הוא סיים מצטיין פלוגתי בכושר גופני וגם את זה לא סיפר. עשה דברים לשם המטרה ולא לשם הכבוד.

יהב, זכינו ב-20 שנים של טוהר. אכפתיות, צחוק, אהבה ונחישות במטרה. אתה תחסר לנו תמיד ולנצח תהיה בליבנו.

שקט בלתי נסבל

דליה פישמן - אחותה של יסמין בירה ז"ל, שנרצחה בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי עם בעלה אורון ז"ל ובנותיהם תאיר ותהל ז"ל. בת 51 במותה.

Jaz (יסמין) שלי, סליחה אהובה שלי ששוב כותבת לך עם דמעות, כאב ובלי נחמה. זוכרת כשהיינו ילדות, איזו בכיינית הייתי? את היית אומרת לי: "תפסיקי לבכות על כל דבר, כי כשבאמת תהיה לך סיבה לא יהיו לך דמעות". את לא צדקת. מאז שבעה באוקטובר הדמעות זולגות מעצמן ובלי סוף.

שמת לב שמאז שנולדנו זאת הפעם הראשונה שאין טלפונים, שיחות? שקט מוחלט. המרחק הזה בלתי נסבל, קשה בלעדייך. את היית ותהיי בשבילי עוגן ומצפן. בכל דבר שקורה, אם זה טוב או רע, את חסרה. האימה, הפחד, ההפקרות שעברתם באותו יום ארור מכים בי ללא הפסקה.

אני שואלת את זה שמלמעלה: "מה חשבת לעצמך?". איפה האלוהים הרחום והחנון? כועסת גם עליו שלא עשה איתכם שום חסד, שלא זכיתם לשום נס, הרי קרו באותו יום ניסים. אני, שנהגתי להודות לו על כל מה שנתן לי, היום ממש מתקשה כאשר אתם אינם ובנכם נשאר לבד, בלי אף אחד מכם. אנחנו איתו, רק רוצים לעזור, לתמוך ולאהוב, אבל מה לעשות שמולכם אנחנו כבים.

אני כל יום מתמודדת עם האבל, זה טירוף אחד גדול. אין יום שאני לא בוכה. הבנתי שמעכשיו ככה אני אוהבת אתכם. אני מחכה כל יום לסימנים ולביקורים שלך בחלומות. כך אוכל להיות שוב קרובה אלייך. תדעי לך שלהיוולד איתך זאת אחת המתנות הכי טובות שקיבלתי. איזו אהבה טהורה, ללא תנאים.

את עמוק בנשמתי, ותמיד הולכת איתי. אבל בכל זאת, בשורה התחתונה את לא לידי. תגידי לי מה יהיה עם הכאב הזה שלא מרפה ולא עוזב, רק גדל וחונק בלב.

את יודעת שלא היו בינינו כמעט סודות, אבל לא בטוחה אם סיפרתי לך שבדמיוני עברו לא פעם מחשבות מי תלך ראשונה. הכוונה הייתה בגיל 90, לא בגיל 51. לזה לא הייתי מוכנה בשום תסריט הכי שחור שיכולתי לחשוב, ובטח לא בצורה הכי אכזרית שנלקחתם מאיתנו.

אני מבטיחה לך לעשות הכול כדי להנציח אתכם, לחפש כל דרך שכולם יידעו את מי רצחו, מה העולם הפסיד. את תאירי לי את הדרך איך לעזור לבנך האהוב. אני נשארתי פה עם הצונאמי הזה.

אהובה שלי, אם את רואה ומרגישה אותי, תדעי לך שאין לי נחמה עדיין, אני אבכה עליכם עד סוף ימיי. אוהבת אתכם לנצח, אחותך

מחליטה לחיות

תמר אברוסקין - בת זוגו של רס"ן שילה הר־אבן ז"ל, שנפל בשבעה באוקטובר בקרב בנחל עוז. בן 25 במותו.

היי אהוביקי, מה שלומך שם למעלה? בטח אתה מלך גן עדן. בטח כולם רוצים בחברתך. תומר גרינברג ואתה בטוח מנהיגים שם את כולם, את כל מלח הארץ שנמצאים שם איתכם. אבל בלילה, בלילה אתה בודד? אתה צריך את החיבוק שלי? יש מישהו שמקשיב למחשבות הלב שלך? בטח אתה צריך אותי.

אני מצטערת שאתה בודד שם אהובי, אבל גם אני לבד פה, בלעדיך. מוקפת בהמון אנשים, אבל בודדה כל כך. השארת אותי עם כל התוכניות והעתיד שלנו... להתחתן במדבר יהודה במקום שבו גדלת, להקים בית ביישוב ליד ירושלים, ציוני כזה... כמוך, כמונו.

אתה מבין בכלל שנהרגת במלחמה? זו לא הייתה רק פשיטה על נחל עוז, אהובי. אנחנו במלחמה מהיום שבו נהרגת. נכנסנו לעזה, אתה קולט? תמיד רצית שזה יקרה.

אני כל הזמן חושבת מה היית אומר על המצב במדינה, על החטופים, על המלחמה הזאת שלא נגמרת, על כל טובי בנינו שאיבדנו... בטוח היה לך פתרון למצב הזה. תמיד היה לך פתרון להכול. כמו שהגעת לתובנה שאתה רוצה להיות ראש ממשלה בשיא ההפגנות במדינה על הרפורמה המשפטית... אמרת: "אין ברירה, אני חייב להנהיג את המדינה הזאת". אבל לא הספקת. הלוואי שהיית מספיק. היינו חיים בעולם טוב יותר, ביחד.

אני רוצה לספר לך, אהובי, שאני ממש משתדלת. אני ממש מנסה לא לוותר לעצמי ולקום בבוקר, לסדר את המיטה, להתארגן, לשתות קפה, לכתוב, להתאמן, ללמוד, לעבוד. אני נלחמת כל בוקר מחדש לחיות, כי אני יודעת עמוק בתוך הלב שלי שזה מה שאתה מצפה ממני לעשות. אחרת, לשם מה נהרגת? אז אני מזכירה לעצמי מנטרות בראש: "את מסוגלת, את תותחית, והחיים מזמנים לך רק אתגרים שאת מסוגלת להם". ככה, מנטרות בראש כל היום. אנשים בטח חושבים שאני משוגעת.

אבל זה חצי מנטרה-חצי שיחה איתך, כי אני יודעת שאתה שומע אותי. אנחנו מדברים כל היום במחשבות, צוחקים ביחד. אני כל כך מפחדת שהזמן במחיצתך חולף לי מבין הידיים, שכל זיכרון שלנו שעולה אני ישר כותבת. וכל חלום עליך מרסק לי את הלב בבוקר כשאני קמה לאותה מציאות שבה אתה לא נמצא. אז אני כותבת הכול, כדי לא לשכוח. כדי שחס וחלילה לא אשכח את התקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים ונלקחה ממני.

אז אין ברירה, אני יודעת שזה המצב הנתון ואיתו אני צריכה לחיות. עכשיו זה עניין של בחירה, כמו שתמיד אמרת על כל דבר בחיים. הכול זה "אירוע" ו"פתרונות". אז אומנם אין לי אותך פה שתיתן לי "פתרון", כי אם היית פה לא היה "אירוע". אבל אני חיה אותך כל כך. מרגישה אותך, מתגעגעת אליך, נושמת אותך כל הזמן. ומחליטה לחיות.

תדאג לעצמך שם למעלה אהובי, כולנו כל כך אוהבים אותך פה. תמר שלך

רק עוד חיבוק אחד

ניצן רגב - אחותה של שי רגב ז"ל, שנרצחה בשבעה באוקטובר במסיבת הנובה. בת 25 במותה.

שייקי שלי, אני כותבת לך את זה ביום כזה הזוי, חצי שנה שאת לא פה. מרגישה מרוקנת מכוחות, מרוקנת ממחשבות, מרוקנת מאהבה ומשמחה.
אני נשבעת לך שחיבוק אחד ממך יכול לתת לי כוחות לעוד חצי שנה, רק אחד, בבקשה.

בחודשים האחרונים הכרתי עצב מסוג חדש, שי, עצב כל כך עמוק שאין מילים לתאר אותו. לפעמים אני כועסת עלייך שעזבת אותי, שהשארת אותי לבד עם ההורים שלנו, לבד עם החיים האלה. את יודעת, כשמדובר במשפחה כל כך מושלמת כמו שלנו, החוסר כאילו מכפיל את עצמו פי כמה. וההורים עצובים, והדודים והחברים והחברות שלך. כולנו אנשים עצובים, מתים מהלכים.

כשהספדתי אותך ביום החודש לרצח שלך, תיארתי בפני כולם את ארוחת השישי שכבר לא תקרה לעולם. ארוחת שישי שבה את וניר, בן זוגך שנרצח יחד איתך, מגיעים אל ההורים, עם הילדים שייוולדו לכם, עם האף הקטן שלהם, והם משחקים עם הילדים שלי. אנחנו יושבים כולנו לאכול ובסוף הארוחה אני, את ואמא יושבות בחוץ ומעשנות סיגריה, ומתרפקות על רגע האושר הזה, רגע שלם. ומאז ההספד הזה עולים לי עוד מיליון רגעים שלא יהיו שלמים.

אני אפילו חושבת על ההלוויה של ההורים שלנו, ועל איך אעמוד שם לבד ולא תחזיקי אותי. על החתונה שלי, שלא תהיי בה. ועל אין סוף רגעים פשוטים שבהם נדבר בטלפון או נצחק על ההורים שלנו, כשהם אמרו מילה בצורה לא נכונה. אני מתגעגעת אלייך בכל כך הרבה צורות, אין לי עוד אחות ולעולם לא תהיה.

הרבה אנשים מנסים לומר לי שהם יהיו כמו אחים בשבילי, אבל הם לא, והם לא את. את אחותי היחידה. אני מבקשת ממך כל כך שתבואי אליי בחלומות עוד, ותספרי לי הכול על מה שקורה שם למעלה, או איפה שאת לא נמצאת, ותיתני לי לחבק אותך.

שי, אם תצוצי עכשיו מאיפשהו ותאמרי לי שכל זה היה סתם ואת בחיים, אני אסלח לך. ויהיה לי הרבה יותר קל להאמין בזה שעבדת על כולנו מאשר בזה שלא אראה אותך לעולם.

בבקשה תצוצי, ותגידי את זה, מבטיחה לתמוך בך מול כל מי שיכעס. בבקשה תצוצי ותיתני לי עוד חיבוק אחד, שאצליח לשרוד עוד חצי שנה. אחותך הקטנה

גאה בי מלמעלה

ענת מאיר - רעייתו של רס"ן דוד מאיר ז"ל, שנפל בשבעה באוקטובר בקרב בקיבוץ בארי. בן 31 במותו.

דוד אהובי שלי, מה כותבים לך? איך משלימים פערים של כל כך הרבה זמן, את החוסר שכואב בכל מקום בגוף? אני רחוקה מלהבין שאלה החיים שלי. שזה בכלל קרה. ויש לי תחושה שלעולם לא אבין ולא משנה כמה זמן יחלוף.

מאמיש, זה לא יכול להיות שאני כותבת לך ואתה לא כאן. שכבר כל כך הרבה זמן זה רק אני ושקדי שלנו. אני מסתכלת עליו גדל, ומצד אחד אי אפשר שלא לחייך לילד הממגנט הזה, ומצד שני זה שובר לי את הלב. כל פעם מחדש אני מדמיינת אותך משתגע עליו, טורף אותו בנשיקות, מתחרפן מכל דבר חדש שהוא עושה.

נהנית מכל רגע של אבהות כשהוא היה בן יום, אז איך זה היה נראה כשהוא התחיל להיעמד, להשמיע את דעתו בצעקות המתוקות שלו כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, כשהוא הופך לאיש קטן ושובה לב. ואיך הוא לא ירגיש את הידיים החסונות שלך מחזיקות אותו, את האהבה המתפרצת, את הסבלנות שהייתה רק לך.

אני שרה לו לפני השינה את "ערב מול הגלעד", כמו שהיית עושה, מסתכלת על הדלת ומחכה שתיכנס עם הקורקינט אחרי יום עבודה. שומעת את הקול שלך כשאתה נכנס לחדר - "הנה כל האהובים שלי!".

מאמיש, אתה זוכר שכל לילה היית מחזיק לי את היד, נאנח אנחה עמוקה, מחייך, ואומר: "מה רע לי בחיים האלה?". אתה זוכר את תחושת השלמות, הביטחון, את הלב שעולה על גדותיו? ידעתי שאיתך החיים בטוחים בכל היבט שהוא.

חיים שלי, אני מדמיינת אותך שם למעלה מחויך ומבסוט עליי ממש. גאה עד הגג שאני מצליחה לנשום, לחיות, לגדל את שקדי שלך.

מאמיש, החיים פשוט מרגישים לא אמיתיים, אני מרגישה בסרט אחד ארוך, ולא מאמינה שאתה לא פה בתקופה המטורפת הזאת. איך אני לא יכולה לשמוע ממך את סיפור הקרב המטורף בבארי, את מה שעבר לך בראש בשבעה באוקטובר, כמה בהלם היית כשנסעת שם בכבישי הדרום והבנת מה קורה. ומה אתה חושב על מה שקרה למשפחה שלך? על זה שאבא שלך האהוב הצטרף אליך אחרי בסך הכול שלושה חודשים. מה לנו ולסיפור הטרגי הזה?

אני מודה מאמיש, אני מקנאה, בכל מילואימניק שחוזר הביתה, בכל לוחם שיכול לספר לאשתו את סיפור הגבורה ממקור ראשון, בחברים שלנו שחוזרים בערב לתא משפחתי שלם. כן, זה לא פייר מאמיש שזה קרה לנו.

אהובי, אני מאמינה באמונה שלמה שזה לא סוף הסיפור. שקורה כאן משהו גדול מאיתנו. שאלו חבלי לידה של עם שממש תיכף נגאל. שכל הסבל הזה האישי והלאומי זה לא סתם. יש פה מישהו שמנהל את העניינים, ויום אחד אבין למה כל זה קרה לנו. בינתיים אני כאן, מתגעגעת בכל נים, אוהבת עד כאב, חיה, עטופה בחברים ובמשפחה שהשארת לי שלא עוזבים אותנו לשנייה.

מחכה לך, ענת שלך

כולם משבחים אותך

מירי פינס - אמה של פקד קים דוקרקר ז"ל, שנרצחה בשבעה באוקטובר במסיבת הנובה. בת 22 במותה.

מלכה שלי, ️אני כותבת לך מילים אלו וממש לא מצליחה להבין איך אני מצליחה לכתוב, לחיות, לחשוב, לנשום בלעדייך.

קימי שלי, הלב שלי כואב, האיברים שלי לא ממש מורגשים. כשאני הולכת ברחוב אני מרגישה רוח במקום של הלב️, חלל חסר שגדל מיום ליום. הרגליים שלי הולכות לבד וכל הגוף עובד על אוטומט. מי כמוך יודעת כמה אהבתי את החיים וכמה ידעתי איך לחיות אותם...

מעולם לא חשבתי שכל כך ארצה להתבגר ומהר, זה לא אנושי ולא הגיוני. ביום שהלכת ממני חיי השתנו מקצה לקצה, לא מצליחה ליהנות מכלום, את חסרה לי בכל האיברים בגוף, חסרה בכל חלל שהיקום הזה ברא. כולם משבחים אותך בכל מקום, ואני? אני לא מתפלאת מכלום, הרי אני יודעת מה גידלתי, ולכי תסבירי להם שמה שהם מכירים ויודעים - זה המעט ממה שאני יודעת.

קטנה שלי, אני מתגעגעת אלייך בכמות גבוהה, הייתי עושה הכול בשביל להיות איתך. היית לי לחברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי. בת מושלמת ואחות נהדרת לאוראן ורוי. שתדעי שהיופי שלך חסר בעולם הזה, הנוכחות שלך הותירה כאן חותם ענק, והחוסר שלך הוא חלל שהולך ומתעצם. את יודעת שבסוף אנחנו ניפגש.

אני אוהבת אותך, לב ליבי, ועושה הכול להנציח את דמותך הבלתי נשכחת. אמא מירי

לא יכולת לפעול אחרת

תהילה אזרד - אחותו של משה אוחיון ז"ל, תושב אופקים, שנרצח בשבעה באוקטובר עם בנו אליעד ז"ל כשנלחמו במחבלים. בן 52 במותו.

אח שלנו הגדול, האור והמגדלור! לאן לא הלכת, ואנחנו אחריך. ככה זה בבית מרוקאי, הבכור הוא האבא השני, ואתה מילאת את התפקיד הזה בצורה מופלאה.

אתה יודע, התחביב החדש שלי הוא לשחזר שיחות שלנו (ככה אתה עוד קיים), ולי זכורה שיחה אחת ולשם אני חוזרת. ערב ראש השנה, לפני ארבע שנים, 6:00 בבוקר, והודעת וואטסאפ אחת: "מי ער?", ואני עונה תוך שנייה: "אני". ואתה מתקשר - "תהילה, קרה לנו אסון, דוד אברהם נפטר".

ואני חושבת שבשבעה באוקטובר, בשעה 20:00 בערב, רק רציתי שתענה לי לטלפון. לספר לך שקרה לנו אסון, שתסביר לי כמו תמיד מה לעשות, שתעשה סדר בטירוף שאופף אותנו.

מאז אני משחזרת את אותה שיחה, מנסה לדלות ממנה איזשהו צליל או מסר שייתן לי כוח להרים ראש או לנשום עמוק בתקופה הנוראית הזו.
אז אולי יש לי הזדמנות לספר לך: "משה, קרה לנו אסון!". אתה ואליעדי הכול כך אהובים יצאתם ראשונים. הספקתם להכניס אנשים למקלט, להזהיר אותם שיש מחבלים בשכונה, ומיד יצאתם לקרב. קרב שממנו לא חזרתם.

בהתחלה כעסתי. לא הבנתי למה מיהרתם לצאת, למה לא חשבתם עלינו? באותו בוקר המחשבות על "מה אילו" העסיקו אותי כל הזמן. אבל עכשיו אני יודעת שלא יכולתם לעשות אחרת. לזה גדלתם. לזה אבא ואמא חינכו אותנו - אותך! ולזה אתה ושרית חינכתם את אליעד. לקום ולעשות, לצאת ולהילחם. גם אם זה לא הרחוב שלכם, וגם אם יכולתם להציל את עצמכם. אז אנחנו לא שואלים למה. אנחנו עושים למען.

אהובים שלנו, השארתם לנו כל כך הרבה חברים טובים שעוטפים אותנו באהבה. חברים שעוזרים לנו לנשום, ומלמדים אותנו ללכת לצדכם ולמענכם. ואנחנו, כמו ילד קטן, לפעמים מצליחים לצעוד צעד או שניים ונופלים, ולפעמים יוצאים לצעדה קטנה עם מישהו שאוחז בידנו, אבל תמיד מלאים בפחד. פחד להתקדם, פחד לשכוח, פחד משתק שאולי זה אמיתי ואתם באמת מתים.

אני נאחזת בשירים שמזכירים אתכם, בתמונות מטיולים מופלאים בארץ ובעולם, בידיעה שהילדים שלי זכו בדוד ובן דוד הכי מדהימים שיכולתי לבקש.

אהובים שלנו, אני בטוחה שחיכתה לכם שם משלחת מופלאה של אהובים שמחבקים אתכם. אז בבקשה, תנו כוחות ותתפללו עלינו - על אבא ואמא, על שרית והילדים, על האחים שלנו. על עם ישראל שמפוחד וקרוע. ועליי, הקטנה, שיושבת פה ומחכה שתענה.

ועוד בקשה קטנה, בוא לבקר אותי בחלום, תן חיבוק או נשיקה. אני מתגעגעת, אחותך