“דולב יהוד ז״ל או בכינוי שלו דודו, הוא חבר ילדות שלי”, פותח רג’ואן. “אנחנו מכירים מכיתה א’, רצנו ביחד בחיים האלה עד השביעי באוקטובר מאוד צמוד – עד שאת התואר למדנו ביחד”. לא רק שגרת הלימודים חיברה ביניהם: “דודו ואשתו סיגל — זוג שבכיתה ו’ היינו כולנו חברים מאוד קרובים, ויזמתי ממש שידוך ביניהם. בהמשך הם התחתנו והביאו ארבעה ילדים”.
רג’ואן מתאר אדם שהיה מגדלור חברתי וסביבתי, בכל מקום שאליו הגיע: “דולב היה תמיד כמו מצפן עבורנו, מבחינת הביטחון שהוא נתן לנו לעשות דברים ולהתקדם בחיים. בן אדם שהיה קונצנזוס אצל כולם. יושבים אצלו. הייתה לו מנהיגות שקטה וחזקה מאוד, תמיד עם אומץ לב – היה באיחוד והצלה, במִד״א, ובנוסף גם בכיתת הכוננות של הקיבוץ.”
כאמור, עד לאחרונה תפקידו של דולב בכיתת הכוננות הוסתר מהציבור. “תמיד היה כתוב שהוא יצא להציל חיים, אבל היום אפשר לספר גם על כך שהוא היה בתפקיד משמעותי מאוד באותו יום”. מעבר לפעילות הביטחונית, היה דולב, לדבריו, דמות מופת גם ביומיום: “דודו, גם בקיבוץ ניר עוז, נחשב מלאך: היה עוזר לחברים הוותיקים בעזרה ראשונה, בטיפול במקרים שונים ועוד. תמיד ידעו לפנות אליו בכל בעיה ובכל צורך, ולקבל ממנו עזרה מיידית.” מספר רג'ואן.
המסר המרכזי בספר אינו מקרי: “לקחתי את הערכים של דולב מהחיים ויישמתי אותם בסיפור: אומץ, תקווה ונחישות להציל את מה שיקר לליבו.” לספר יש גם פן חינוכי-חברתי: “‘חוסן דרום’ רכש עותקים ועובד איתם עם ילדים. כל ההכנסות מהספר מיועדות למשפחתו של דולב ולהנצחתו.” בסיום השיחה, מדגיש רג’ואן את התחושה המלווה אותו מאז נפילתו של דולב: “דמותו וערכיו של דולב יהיה חקוקים בלבנו לנצח ומעשינו יהיה זיכרון לחייו
התרעות פיקוד העורף