פעם, כשאמרת “אלנבי”, ידעו כולם על מה אתה מדבר: רחוב עממי, מלא עד אפס מקום בקונים, אוטובוסים צפופים, ודוכנים וחנויות שקוראים לך לבוא לקנות עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד משקפיים במבצע. הרחוב חי, רעשני, ולעיתים בלתי נסבל — אבל הייתה בו נשמה. היום, כשאתה דורך על המדרכה בצל הגדרות של עבודות הרכבת הקלה, אתה בעיקר פוגש שקט. שקט מוזר, כזה של עיר שמישהו עצר לה את הדופק.
“ממש עצוב לי,” אומרת תמר, תושבת תל אביב בת 72, שעוברת ברחוב בדרכה לקופת חולים ברחוב בלפור. “כשהייתי צעירה זה היה מקום מלא חיים. היום אין איך להגיע, אין איפה לחנות, ואת מי זה מעניין אם נשארו פה עוד כמה חנויות בגדים בעשרים שקל? כולן ריקות״.
הקו הסגול של הרכבת הקלה שאמור לחולל מהפכה תחבורתית בתל אביב, שיתק לחלוטין את הרחוב. כבר כשנה שאלנבי סגור לתנועה. התחזיות מדברות על שנת 2028 לסיום העבודות, אבל כל מי שגר פה יודע שבישראל — זה תאריך שצריך לקחת בעירבון מוגבל.
“בקושי יש עבודה,” משתף יוסף, בעל חנות ותיק במרכז הרחוב. “פעם היו נכנסים לי עשרות אנשים ביום. היום אני יושב פה שעות, אולי מישהו אחד נכנס. מי שיכול היה כבר עזב. אני נשארתי כי אין לי לאן ללכת. אבל ככה עוד שלוש שנים? אני לא יודע אם אשרוד״. ויוסף לא לבד. מבדיקה שערכנו בשטח, מרחוב מאזֶה ועד שינקין, נסגרו למעלה מ־30 חנויות. חלונות ראווה מכוסים, שלטים “להשכרה”, ותריסים מוגפים — הם היום הנוף הקבוע של הרחוב.
רק החזקים ישרדו
גם אתי, בעלת חנות הלבשה שפועלת כאן מעל ארבעים שנה, נאנחת כשהיא מביטה ברחוב: “בעלי נפטר לפני עשור, והוא עוד זכה לראות את אלנבי כשהיה חי. אני מרגישה שאני קוברת את העסק איתו. לפעמים אני באה רק כדי לא לשבת לבד בבית. המכירות? בקושי עוברות את שכר הדירה״.
דווקא בין ההריסות והחול יש גם מי שמנסים לשמור על גחלת האופטימיות. ירון, בעל חנות ברחוב, אומר: “אני פה כי יש לי תקווה. כשזה ייגמר, אולי יהיה פה טוב יותר. רכבת זה טוב. אבל עד אז? רק החזקים ישרדו. ואני לא בטוח שאני ביניהם״.
אלנבי של היום הוא רחוב של בין לבין. בין עבר מפואר לעתיד לא ברור. עד שתגיע הרכבת — אם בכלל תגיע בזמן — תושבים ועסקים ממשיכים להיאבק יום יום על הישרדות. במקום שבו פעם ריח של פלאפל, שווארמה וצ׳יפס, התערבבו בקולות צופרים וקריאות מוכרים, נותר בעיקר שקט, אבק, ופיסות זיכרון.