שער בגין בתל אביב הפך אתמול (שבת) בערב למוקד של כאב, זעם ותקווה, כאשר אלפים התאספו במחאה השבועית להשבת החטופים. בצל 582 ימים בשבי, משפחות שכולות ומשפחות חטופים דיברו אל הקהל שגדש את הרחוב "הדרישה להשבת החטופים היא לא עניין פוליטי, זו דרישה אנושית", אמרו המפגינים, שבצל המבוי הסתום במשא ומתן, התאחדו סביב קריאה אחת: להחזיר את כולם עכשיו.
"הגעתי לכאן עם הבן שלי בן ה-22 שהשתחרר לפני חודשיים", מספרת דפנה מרעננה, שמגיעה להפגנה כל שבוע. "אני לא יכולה לדמיין מה עובר על המשפחות שהבנים שלהן כבר 582 ימים בשבי. זה לא פוליטיקה, זה לא ימין ושמאל. זה עניין של להיות בן אדם״.
על הגשר נשאו דברים משפחות שכולות ומשפחות חטופים. דבריה של מעין קהתי, שבנה גור נפל בתקרית המבצר בדרום לבנון, הדהדו בקהל השקט. "אפילו במכונת הזמן בה אני מחזירה את גור אליי, בהלה אוחזת. הוא חי, אך נשלח לעזה. אפילו הפנטזיה היא סיוט״, אמרה קהתי.
רוני מפתח תקווה, החזיק שלט עם תמונתו של החטוף אלקנה בוחבוט שאתמול פורסם אות חיים ממנו. "אני לא מכיר אישית אף משפחה של חטוף, אבל כשאני רואה את התמונות שלהם, אני רואה את הבן שלי, את החברים שלי, את עצמי״ הוא אומר בקול נחוש.
"גם אני שמעתי טענות שכאילו משפחות החטופים 'נחטפו' על ידי מחאת קפלן. זה פשוט מקומם. המשפחות האלה הן שמובילות את המאבק, והן מדברות בקול צלול וברור״.
רוני המשיך והתרעם על הניסיון להציג את המחאה כעניין פוליטי: "אני מצביע ליכוד כל החיים שלי. אני כאן לא בגלל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אלא בגלל שאני רוצה שהחטופים יחזרו. נקודה. זה לא קשור לפוליטיקה. זה קשור לערכים שכולנו גדלנו עליהם - לא משאירים אף אחד מאחור״.
במרכז הכביש ניצבת קבוצה של צעירים לבושים בחולצות לבנות עם תמונות החטופים. דניאל אוחיון (24), סטודנטית מתל אביב, מספרת: "אנחנו מגיעים לכאן כל שבוע. לפעמים אנחנו חמישה, לפעמים עשרה. המספרים לא משנים, העיקר שנהיה כאן ונזכיר לכולם שיש אנשים שמחכים לחזור הביתה״.
שרה גולדשטיין, סבתא לשלושה נכדים ששירתו בצבא במהלך המלחמה, באה להפגנה עם חברותיה. "גם אני שומעת בתקשורת שהמשפחות כביכול 'נשלטות' על ידי מחאת קפלן. זו הסתה פרועה״, היא אומרת בכעס. "אני הייתי בהפגנות בקפלן, וגם אני כאן. אלו שני מאבקים שונים עם נקודות השקה. המשפחות מובילות את המאבק הזה בצורה עצמאית לחלוטין״.
היא מוסיפה: "מי שרואה את יעל אדר, שבנה תמיר נחטף ולא שרד, עומדת על הבמה ושואלת 'הכיצד הפך להיות שקוף?' לא יכול להגיד שמישהו שם לה מילים בפה. זה צורב מבפנים״.
הדי הנאומים של משפחות החטופים ממשיכים להדהד. ד"ר הילי כוכבי, ממקימות מיזם "בואו", קראה מהבמה: "בעולם נורמלי פסיכולוגים לא ממליצים לאנשים מה להרגיש; אבל בעולם נורמלי פסיכולוגים גם לא עומדים על גשר ונואמים במגפון. ובכלל, כבר הרבה מאוד זמן שום דבר כאן לא נורמלי״.
אורנה שמעוני, אמו של אייל שמעוני שנפל בלבנון, נשאה דברים נרגשים מהבמה: "59 חטופים זה לא מספר – אלה הם שמות", הדגישה. "הדר, אלון, מתן, נמרוד, עמרי, טל ויוסף חיים״. קריאות "את כולם עכשיו" הדהדו בקהל.
מיכל ברקוביץ' (41) מתל אביב, עמדה בצד עם דמעות בעיניים. "אני מגיעה לכאן מדי שבוע עם בעלי והילדים, למרות שזה לא תמיד קל", היא מספרת. "הבת שלי בת 15 שאלה אותי בדרך לכאן אם אני באמת מאמינה שזה עוזר. אמרתי לה שיש דברים שאנחנו עושים לא כי הם בהכרח עוזרים, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות. אנחנו חייבים להיות כאן, להיות הקול של מי שאין לו קול".
לאחר הנאומים, ההפגנה המשיכה להתעצם. ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים שממתינים לאחיהם, והאזרחים שהפכו את המאבק הזה למשימת חייהם, לא מתכוונים לוותר, אבוקות ומדורות הודלקו והמפגינים קראו לטראמפ, לעצור את המלחמה וכפי שסיכמה אחת המפגינות: "אנחנו לא עייפים, אנחנו לא מתייאשים, וגם לא נתרגל לחיות בעולם שבו יש 59 כיסאות ריקים שלא מילאו".