לרגל יום האחות הבינלאומי, המצוין היום (שני), שלוש משפחות מציגות שלושה דורות של נשים העוסקות באֲחָיוּת (סיעוד, לשעבר): סבתא, אמא ובת. בנות דור הביניים מספרות על הקשר המשפחתי, על הסיפוק שבטיפול ועל האתגרים על רקע המלחמה.
שותפוֹת במקצוע מדהים
ירשתי מאמא: "אמא לא אמרה לי 'תלכי למקצוע הזה', אבל היה לי מודל בבית של אישה שמגשימה את עצמה בצורה כל כך טובה. אמא הייתה הולכת כל בוקר לעבודה עם ברק בעיניים ומשפיעה לטובה על אנשים. ראיתי את הסיפוק שהעבודה גרמה לה. אמא שלי מהווה השראה בשבילי. למדתי ממנה המון" סיפרה.
הורשתי לבת: "אין ספק שהבת שלי, יעל, הושפעה מזה שראתה גם אותי וגם את סבתא שלה. היא תמיד נמשכה לתחום, תמיד ביקשה לבוא לבקר אותי בבית החולים. היא מאוד טיפולית באופי. אחרי הצבא יעל אמרה לי שהיא הולכת להיות אחות. עניתי שנראה לי שהיא הולכת למקום מוכר ובטוח, ואולי כדאי שתעשה עוד חשיבה. היא עברה אבחון תעסוקתי, ובראש הרשימה היה כתוב: אחות. הבת שלי היא מקור גאווה אדיר עבורי. זה אושר להיות שותפה שלה ושל אמא שלי, במקצוע מדהים".
עצת הזהב: "אמא שלי אמרה לי שבאופן שבו אתפוס את עצמי גם אתפס על ידי אחרים. כנערה, ביקרתי את אמא בעבודה וראיתי שמנהל המחלקה כל הזמן קורא לה לקבלת החלטות. היא אמרה לי שמהרגע הראשון היא לא תפסה את המקצוע הזה כמקצוע שולייתי, או רק מסייע, אלא כמקצוע מרכזי בכל הפן הטיפולי. אני העברתי את המסרים האלה גם לבת שלי".
אתגרי המקצוע: "זה מקצוע מאוד דינמי, ובמהלך יום עבודה עוברים מדרמה לדרמה. אנחנו נמצאים במערכת בריאות ציבורית עם עומסים הולכים וגדלים, וגם נכנסים מתחת לאלונקה בכל סיטואציה לאומית, כמו הקורונה או המלחמה" אמרה.
"במהלך המלחמה חווינו את מעגל הסטרס שכולם חוו ברמה האישית, וגם את הסטרס המקצועי, כי באנו במגע ראשון עם נפגעי המלחמה. האתגר הגדול הוא לשמור על החוסן של האנשים שעובדים פה. אבל לצד הקושי, העבודה היא גורם מגביר חוסן. העבודה גורמת לך לא לשקוע".
הסיפוק: "אני מאוהבת במקצוע שלי. מאוהבת גם במקום הטיפולי, גם במקום של לעשות טוב, גם במקום האנושי. המשפט 'כולנו רקמה אנושית אחת' הוא המוטו שלי. אני גם אוהבת את השילוב של מהות המקצוע וההיבט הניהולי על המשמעויות הנגזרות מכך. המקצוע שלנו הוא מקצוע עבר־הווה־עתיד. משנה את פניו, אבל תמיד יהיה".
מקרה מרגש: "המעורבות שלי בקליטת החוזרים מהשבי בעזה הייתה מהרגעים המרגשים ביותר שחוויתי. זו זכות גדולה להיות חלק מהצוות שעוטף אותם. זו חוויה שאקח לכל החיים: החל מההכנות הקפדניות לקראת קבלתם ועד הרגע הזה שבו את עומדת ושומעת את המסוק מתקרב. ואז, לעלות איתם למשפחה וללוות אותם. אנחנו, כמובן, ממשיכים לחכות לחטופים הבאים שיחזרו הביתה, כדי לעטוף אותם".
תקרת זכוכית: "המקצוע שלנו מאפשר הרבה מאוד מסלולי קריירה וגם יכולת תמרון ביניהם. כיום, למשל, אנחנו מפתחים את נושא המומחית הקלינית באֲחָיוּת. דהיינו, אחות ותיקה שמתמקצעת בתחום ספציפי, כמו אונקולוגיה, גריאטריה, סוכרת, כירורגיה, ואז מקבלת אוטונומיה מקצועית רחבה יותר" אמרה.
"למי שרוצה להתפתח בתחום הקליני, יש אופציות. למי שרוצה להתפתח בתחום הניהולי, יש אין־ספור אפשרויות בתוך בתי חולים, בקהילה, במערכת הפרטית. יש גם מסלולים למי שרוצה להתפתח מבחינה אקדמית. אנחנו מקצוע האפשרויות הבלתי מוגבלות".
הילדים גדלו בבית החולים
ירשתי מאמא: "אמא שלי הייתה בכלל קופאית. יום אחד היא ראתה מודעה שיש מסלול לימודים לאחיות לנשים נשואות. במקביל נודע לה שיש בית ספר תיכון לבנות, שבו החל מכיתה ט' לומדים את המקצוע. כך שהתחלנו ללמוד כמעט באותו זמן. אמא אמרה שהחלום שלה הוא שתהיה לה בת אחות. הסכמתי, והיא הייתה מאוד גאה בי".
הורשתי לבת: "עבדתי שנים ארוכות בבית חולים. הילדים שלי גדלו שם, אפשר לומר. היו באים איתי למשמרות, מאכילים מטופלים, עוזרים בכל דבר. אירית עשתה שירות לאומי שקשור בטיפול בילדים עם מוגבלויות. לאחר מכן עשתה תואר במנהל מערכות בריאות, והמשיכה להסבת אקדמאים ללימודי אֲחָיוּת. ברור שזה מביא לי הרבה גאווה".
עצת הזהב: "אמא תמיד דיברה איתי על מסירות לעבודה. היא גם עודדה להיות בקשר טוב עם הרופא, ולא במגננה מולו. אז, לדבריה, הטיפול אולטימטיבי. ואילו אני תמיד מעבירה לבת שלי את זה שידע הוא כוח, ומעודדת אותה להתמקצע. לעבוד קודם כל בבית חולים כי שם רוכשים מיומנויות שלא תמיד נחשפים אליהן בעבודה בקהילה".
אתגרי המקצוע: "לדעת לתת למטופל טיפול כוללני, גוף ונפש. לא רק לקחת בדיקות דם, אלא להשכיל לראות מעבר לכך. האתגר הוא לפעמים גם להתמודד עם סיטואציות מורכבות, לדוגמה, אנשים עם מחלות סופניות שמעדיפים טיפול ביתי".
הוסיפה לספר כי "את מגיעה אליהם, וצריכה להיות מאוד רגישה. לאחרונה, בעקבות המלחמה, עלה מספר המקרים הקשורים בבריאות הנפש שאנחנו נתקלים בהם ברמה היומיומית. צריך לדעת להקשיב וגם להבין מה אני יכולה להשאיר אצלי בחדר, ובמה אני צריכה לשתף אנשי מקצוע נוספים. בעקבות המלחמה הוספתי התמחות בפסיכיאטריה".
הסיפוק: "המדד שלי הוא קימה בבוקר. לא מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה אין לי חשק ללכת לעבודה. הסיפוק שלי הוא, למשל, לראות מטופל שהתאזן בסוכרת, או מטופל שישב איתי לשיחה ואמר שהשיחה עשתה לו טוב. בקהילה, הקשר עם המטופלים הוא רציף ואפילו קשר דורי. מגיעים אנשים, הילדים שלהם, הנכדים. יש הרבה רגעים קטנים שגורמים סיפוק".
מקרה מרגש: "כשאני רואה אנשים שתומכים אחד בשני, זה ממש ממיס אותי. לדוגמה, בעל שמטפל במסירות רבה באשתו החולה, או מסירות של ילדים להוריהם. לתוך המלחמה נוסף לי תפקיד מאוד מרגש: אני מלווה את החטופים שחזרו ושוהים בכפר המכבייה. זה ממלא אותי וגם נותן לי כוח להחזיק את עצמי בשנה וחצי האחרונות".
תקרת זכוכית: "אֲחָיוּת זה מקצוע שאפשר להתרחב ממנו לכל כך הרבה כיוונים, וגם לשנות תחומים ומומחיות. גם מבחינת קידום יש אין־סוף אופציות. את יכולה, למשל, להיות רכזת תחום, או מנהלת מרפאה. את לא עומדת במקום".
המעבר מדור לדור היה ברור
ירשתי מאמא: "קיבלתי הרבה מאוד השראה מאמא שלי. כבר כשהייתי ילדה היינו מגיעים לבקר אותה בפגייה, שם עבדה בהתחלה. אחר כך, כשעבדה במערך הקרדיולוגי, שבו גם הייתה ממקימי מכון הצנתורים, אנשים היו עוצרים אותה ואומרים 'הצלת אותי'. ראיתי אותה כמודל לחיקוי בנתינה, בחמלה, בערכים. קיבלתי החלטה שזה גם המסלול שאני רוצה. בסיום התיכון, כעתודאית, התחלתי את דרכי המקצועית בלימודי אֲחָיוּת".
הורשתי לבת: "קרן נחשפה הרבה לשיחות המקצועיות שלי עם אמא שלי, ולהרצאות שלי באקדמיה. מגיל צעיר, בחופשות מבית הספר, היא הייתה מגיעה להתנדב אצלנו בבית החולים. בצבא עשתה קורס חובשים, ושירתה כאחראית מרפאה בחיל האוויר. המעבר הזה מדור לדור היה מאוד ברור לה. אני מאוד גאה בה".
עצת הזהב: "אחד הדברים שקיבלתי מאמא שלי הוא ההבנה שאֲחָיוּת זה הרבה יותר ממקצוע, זה שליחות, אחריות ומובילות. זה להיות מוכווני מטרה לטובת המטופלים והמשפחות שלהם. אני מרגישה שזה כמו תורה שבעל פה, שעוברת איתנו מדור לדור".
אתגרי המקצוע: "כמובן, אתגר גדול הוא ליווי מטופלים מורכבים וטיפול בהם. זה להיחשף להרבה מאוד סבל, לכאב שלהם. זה אתגר להישאר אמפתי, חומל ומקצועי בכל הצמתים, גם כשהמטופל נמצא בסוף חייו. חוויתי זאת גם ברמה האישית, כשאמא שלי חלתה במחלה סופנית, והייתה במסגרת של הוספיס בית עד שנפטרה" סיפרה.
הוסיפה "להנצחתה הקמנו את 'פורום שולה', להעשרה מקצועית לאנשי טיפול פליאטיבי. אתגרים נוספים קשורים במלחמה. כשהיא פרצה, רבים מהצוותים גויסו למילואים. הקמנו עם צוות המיון מיזם של הכשרת מתנדבים עם רקע ברפואה, כדי שיהיו זמינים במצבי חירום וכדי שנוכל גם בעת הזו לשמור על מובילות ומצוינות".
הסיפוק: "זה מקצוע שיש בו עשייה משמעותית והמון גאווה בנתינה, תרומה לזולת והגשמה עצמית. כיום, למשל, אני עוסקת בתחום האיכות ומסייעת לצוותים לקדם פרויקטים חוצי ארגון עם שיתופי פעולה חוצי סקטורים. אני רואה זאת כסוג של שליחות שמקדמת את איכות הטיפול, דבר שמגיע עד מיטת המטופל".
מקרה מרגש: "כשעבדתי במכון הדיאליזה היה לי מטופל צעיר, שבמהלך בדיקות לקראת גיוס גילו שיש לו אי־ספיקה כלייתית. בהתחלה הוא סירב לקבל טיפול. הייתה בינינו שיחה מאוד ארוכה, עם הרבה אמפתיה וחמלה, ובסופו של דבר הוא הסכים לטיפול. ליוויתי אותו עד להשתלת הכליה המוצלחת".
תקרת זכוכית: "אפשר לנווט את השאיפות המקצועיות שלנו בתוך אוקיינוס אין־סופי של אפשרויות. אין תקרת זכוכית. מעבר לטיפול במטופל, שהוא כשלעצמו מאוד מגוון, אפשר, לדוגמה, להתמקצע בתהליכים הקשורים בחינוך דור של אחיות".
התרעות פיקוד העורף