במהלך הדיונים, שהתקיימו כולם ללא נוכחותו הפיזית של הבעל, ניסה בית הדין ליצור עימו קשר במספר הזדמנויות, אך הוא סירב להתייצב ואף לא הסכים לדון בנושא הגט, אף שטען כי הוא בדיכאון. האישה חזרה והביעה את רצונה להתגרש, ובית הדין הגיע למסקנה כי הבעל מפר את חובתו הבסיסית כלפיה, ובכך יש עילה לכפיית גט.
בפסק הדין הדגישו הדיינים, בראשות הרב אהרן דרשביץ ובהשתתפות הרבנים עובדיה חפץ יעקב ואברהם צבי גאופטמן, כי “יש מקום לדונו כדינו של בעל הבורח לחו”ל ומעגן את אשתו”, ולפיכך ניתן לחייבו בקנס יומי בסך 250 שקלים בהתאם לתיקון בשנת 2024 חוק בתי דין רבניים המסמיך את בית הדין להטיל תשלומי כפיית ציות.
היגיון הלכתי
לדברי בית הדין, מדובר בצעד חוקי והלכתי כאחד: “מאחר שהסקנו שעזיבתו של הבעל את הארץ והיעלמותו למשך למעלה משנתיים, יש בה כדי לכפות עליו לתת גט לאשתו, הרי שאין כל מניעה מלהחיל עליו את החוק החדש, ולחייבו בקנס יומי”.
בפסק הדין הוסבר גם ההיגיון ההלכתי מאחורי ההחלטה. הדיינים ציטטו שורת מקורות תלמודיים ופוסקים, מהם עולה כי אונס ממון — דהיינו כפייה כלכלית — עשוי להיחשב כאונס גם בענייני גיטין, אך הדגישו כי הכל תלוי בהיקף ההשפעה הכלכלית ובזיקה הישירה לגט. במקרה זה, נכתב כי הסכום המצטבר לכ-90,000 שקלים בשנה, בנוסף לדמי המזונות, הוא משמעותי דיו כדי להיחשב כאמצעי כפייה אפקטיבי, אך לא פסול.
בהמשך פסק הדין הסבירו הדיינים גם את סמכותם להורות על העברת הקנס לידי האישה, תוך שהם מסתמכים על עקרון הפקר בית דין ועל סמכויות שניתנו להם גם במערכת החוק האזרחית. בפסק הדין נכתב כי “הדבר מצוי בסמכותו של בית הדין, ובפרט כאשר מדובר בהוראת חוק המאפשרת לבית הדין לקנוס לצורך כפיית ציות, שוודאי אין כוחה פחות מתקנותיהם של בני העיר”. בסיום פסק הדין השאירו הדיינים פתח לפיוס: “בית הדין שב ומבהיר כי דלתו פתוחה בפני הבעל להתעשת ולהביא לסיומו של הענין בדרכי נעם”.
התרעות פיקוד העורף