בפתח דבריו מציין גרוזברד: ״כשאני בא לחקור את אישיותו של אולמרט אני חש בלבול: מהימין לשמאל הקיצוני, מלוחם בשחיתות למי שהורשע בשחיתות, מלשכת ראש הממשלה לבית הכלא, וגם מי שחיסל את הכור הגרעיני הסורי, התנגד לעסקת שליט שנתניהו קידם וגם פיתח את ירושלים וקידם את הכלכלה".
הוא מוסיף ומדגיש: "אכן, כשאנו באים לנתח מנהיג מבחינה פסיכולוגית אנו נדרשים לראות את האדם מעבר לפוליטיקה ולזכור שניתוח פסיכולוגי של מנהיגים הוא דבר מקובל בעולם גם אם לא בקרו בקליניקה של הכותב זאת משום החשיפה העצומה שלהם לתקשורת והחומר הרב המצטבר אודותם".
בהתייחסו לתחילת דרכו של אולמרט, מספר גרוזברד: "אהוד אולמרט נולד בישראל בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית. אביו היה חבר כנסת מטעם “תנועת החרות”. בשנת 1966, כשהיה בן 21, השתתף בוועידת תנועת החרות. הוא עלה לבמה ודרש ממנחם בגין להתפטר משום שלדבריו נכשל בשש מערכות בחירות".
"בפעולה זו הייתה מרדנות לא מבוטלת הן כלפי אביו והן כלפי המפלגה" מסביר הפסיכולוג. "פוליטיקאים רבים חשים שמגיע להם להנהיג אולם אירוע חריג זה מעלה את התחושה שלאולמרט הצעיר יש דחפים לא מעובדים שהוא עצמו לא מסוגל לרסן".
"מה פשר שינוי זה? הימין המסורתי בישראל שיקף עמדה לוחמנית שטענה שבסוף אויבנו יתעייפו מניסיונותיהם להשמידנו אבל זה עלול לקחת זמן רב. אולם לא לכל המדינאים יש את האוויר הדרוש ל'ריצת מרתון' כזאת. חלקם, עם גילם המתקדם והכרה בסופיותם רוצים להשאיר חותם ובכלל מי לא רוצה לחוש שהוא 'יפה נפש' ורודף שלום. שחיקה זאת יכולה להימנע על ידי הכרה בעולמם הנפשי של אויבנו אולם לדאבוננו בזאת נכשלו כפי שנוכחנו בשבעה באוקטובר הן השמאל והן הימין".
בתקופת כהונתו כראש ממשלה חלו אירועים דרמטיים: "בינואר 2006 לקה ראש הממשלה שרון באירוע מוחי ושקע בתרדמת, וסמכויותיו הועברו לאולמרט. בסוף ינואר 2006 התקיימו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וחמאס זכה במרב הקולות. אולמרט לא הקשיב לאזהרות השב”כ לא לקיים בחירות אלה ולא הבין ששלטון לא דמוקרטי יכול להיבחר בבחירות דמוקרטיות".
"הכישלון הזה הוביל להפיכה שביצע חמאס בעזה ביוני 2007 ובה תפס את השלטון. מה לא הבין אולמרט? מה שרבים וטובים בינינו לא הבינו – את אופיו ואופן חשיבתו של האויב. דמוקרטיה דורשת מבנה פסיכולוגי הכרוך באינדיבידואציה שהתפתח לאורך חמש מאות שנים של העת החדשה במערב. אולמרט, כרבים אחרים, השליך על האויב את חשיבתו המודרנית שבה האמין שבחירות דמוקרטיות יביאו סדר ויקדמו את השלום".
למרות הכישלונות, היו גם הישגים: "במרץ 2006 זכתה מפלגת קדימה ברשות אולמרט בבחירות. כראש ממשלה הוא תרם לפיתוח הכלכלה במגוון תחומים ובתקופתו הייתה הצמיחה גבוהה. הוא גם קידם את פרויקט 'כיפת ברזל' ומנגד שאף לפינוי חלקים נרחבים ביהודה ושומרון".
"תוצאות המלחמה היו רחוקות מאוד מן המטרות שהצהיר עליהן אולמרט. הצפון שותק למשך חודש מטילי חיזבאללה ולבסוף ישראל הורתעה ולא חיזבאללה. האם ניתן להאשים בכך את אולמרט? לא בהכרח".
"אנו רואים היום כמה מורכבות וקשות החלטות כאלה בנוגע לעזה. אין לישראל אסטרטגיה כוללנית מה עדיף: 25 חיילים הרוגים בכל שנה מחיר השהייה בדרום לבנון; מדיניות תוקפנית בעיקר באמצעות חיל האוויר נגד כל התעצמות חיזבאללה מה שלא נעשה; סיכול ממוקד של הנהגת חיזבאללה ולוחמה פסיכולוגית עליה אדבר במאמר המשך".
"בספטמבר 2007 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני שנבנה בסוריה בסיוע קוריאה הצפונית. זה היה בהחלט צעד אמיץ של אולמרט אולם לאחר חיסולו של הכור העיראקי בממשלתו של מנחם בגין כבר נקבע התקדים".
"בעקבות ירי מעזה נערכו בתקופת אולמרט שלושה מבצעים שבהם נכנסו כוחות צה”ל לרצועת עזה באופן מצומצם מבלי להבין שיש למגר את שלטון חמאס. גם בעניין זה קשה – כשלו כל מנהיגנו לאורך השנים ולא רק אולמרט".
השיא באשליות השלום הגיע בוועידת אנאפוליס: "בנובמבר 2007 התקיימה ועידת אנאפוליס בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית. בוועידה זו ניאות אולמרט ללכת עוד כברת דרך והעניק לאבו מאזן ויתורים מעבר למה שנתן אהוד ברק לערפאת בזמנו. התמימות של אולמרט התגלתה כשאבו מאזן לא הופיע ביום החתימה על ההסכם. אולמרט המשיך להאמין שכפסע היה בינו ובין חתימת הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית".
"קשה להבין מצב תודעתי כזה של מנהיג שכה רוצה שלום עד שהוא מתקשה להכיר במציאות. לשם השוואה, אהוד ברק התפכח לאחר ועידת קמפ דיוויד והבין שערפאת הוליך אותו שולל ולא רצה לחתום על הסכם, ואילו אולמרט המשיך להאמין שכמעט הצליח… הדרך היחידה שלי להבין הכחשה בוטה זאת הינה קושי של אולמרט להודות שבעצם כל תפיסת עולמו התרסקה. לשם כך צריך גמישות אישיותית שלא רבים ניחנו בה שעלולה להיות קשה עוד יותר לאור אישומי שחיתות".
בסיכום דבריו, גרוזברד מציע ניתוח פסיכולוגי חד: "מה קורה לראש ממשלה שנאלץ לשבת בכלא? מה קורה כשהאישיות לא מאפשרת לאדם ששימש בתפקיד הרם ביותר לסגת פנימה, להתבונן אל תוכו ולהודות בכישלון לפני כל האומה? זוהי השפלה שפוליטיקאים רבים המאמינים בגדלותם יתקשו לקבל".
"אולמרט הוא סיפור טרגי של מדינאי שיש לו גם תרומה לביטחון מדינת ישראל שמנסה באופן פתטי להילחם בראש הממשלה כדי למזער את כישלונו היחסי עד כדי נזק אמיתי לשמה של ישראל בעולם. אכן לאולמרט יש עוד דרך ארוכה לעבור עם עצמו כדי להבין את התנהלותו".
התרעות פיקוד העורף