במקביל, מאיר הובילה מדיניות של הרחבת גבולות העיר המערבית: “היא אישרה בנייה מסיבית של שכונות יהודיות חדשות בשטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים – גילה, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, ארמון הנציב ועוד”.
אבל למרות ההשקעה, ד”ר אלעד טוען שהמציאות הדמוגרפית הפוכה מהחזון: “אפשר להלל, לשבח ולקלס את עיר הבירה המאוחדת שלנו בשל הישגים בתחומי החינוך, התרבות, הטכנולוגיה והרפואה. אולם, בשנה ה-58 ‘לאיחוד העיר’, קשה לומר שירושלים הפכה יהודית יותר – להיפך. מתוך 1,046,300 תושבים, רק 595,300 הם יהודים ואחרים, בעוד שכ־399,600 הם ערבים (כ־350,000 מהם ערביי מזרח ירושלים). כמעט ארבעה מכל עשרה תושבים בעיר הם ערבים. בנוסף, 29.5% מכלל תושבי העיר הם חרדים – שהם כבר 51% מהאוכלוסייה היהודית בעיר”.
הוא מחזיר אותנו לשנת 1967: “ביוני 67’, כאשר אוחדה העיר בסיפוח חד צדדי של ישראל, חיו במזרח ירושלים כ־70,000 תושבים. הממשלה החליטה להעניק להם אזרחות ישראלית, ממש כמו לכל אזרח ישראלי בנצרת או אום אל-פחם. אלא שחוסיין מלך ירדן, שרשמי התבוסה עדיין ניכרו עליו, אסר על תושבי מזרח העיר – שהיו קשורים כלכלית לממלכה – להשתתף במה שכינה ‘ייהוד מזרח העיר’. הוא הורה להחזיר את תעודות הזהות שכבר הונפקו”.
“הממשלה הופתעה ולא ידעה כיצד לנהוג במרד הקטן הזה”, אומר אלעד. “הפתרון שנמצא: תעודת זהות של ‘תושב שאיננו אזרח’. הם יוכלו לנוע בחופשיות בישראל, לעבוד כמעט בכל מקום, לנהוג עם רכב ישראלי, ולהצביע ולהיבחר לרשויות המקומיות – אבל לא יוכלו להצביע לכנסת ולא יקבלו דרכון ישראלי”.
ומה קרה בפועל? לדבריו, “58 שנים מתנהלים חייהם של תושבי מזרח העיר בתנאים אלה. הם ניצלו את זכות ההצבעה לעירייה רק פעם אחת – ב־1969, וגם אז רק בגלל לחציו של טדי קולק. הבחירות אינן מעניינות אותם. אילו היו משתתפים, יכלו לאייש כ־40% ממושבי מועצת העיר”.
מה כן מעניין אותם? “פרנסה”, אומר אלעד נחרצות. “הנושא המרכזי מבחינתם הוא היכולת לעבוד כמעט בכל מקום בישראל מבלי להיחשב כשב”ח. נשים ממזרח ירושלים גם זכאיות לתגמולי ביטוח לאומי – כמו כל אזרחית ישראלית. נוצרו לא מעט אבסורדים: נשותיהם של בכירי אש”ף וחמאס היו זכאיות לדמי לידה ולתשלומים מהמדינה. מה לעשות – המחוקק לא לקח בחשבון שיהיו תומכי טרור בין מקבלי הזכויות”.
אלעד מוסיף: “אמנם יש מחסומים בכניסות למזרח העיר, תורים, עיכובים – אבל זה מתגמד לעומת היתרונות. עד 1967, לפני שנפתח שוק העבודה הישראלי בפניהם, עבדו רבים מהם במדינות המפרץ, חזרו רק לביקורים בכפרים. מאז – העבודה בישראל הפכה לתענוג צרוף”.
אך לדבריו, “יש גם מחיר – תהליך חדירת ערביי מזרח העיר לשוק העבודה הישראלי הפך אותם לעובדים כמעט בלעדיים בירושלים המערבית. הם נשארים בעיר או במרחק קצר ממנה. התפנקו החבר’ה. כמעט כל שירות בעיר – מסבלות בשוק ועד סניטציה בבתי חולים, ממאבטחות בקניונים ועד נהגי אוטובוס, מהקופה בסופר ועד אתר בנייה – הכל תלוי בהם. תושבי מזרח העיר השתלטו על השוק במלואו”.
לדבריו, גם בעלי העסקים מודים בזה בפה מלא: “אחד מהם אמר לי – ‘אי אפשר בלעדיהם’. וככה אנחנו חיים – בין קונפליקט ביטחוני לדמוגרפי, בין שירותים חיוניים לבין מרקם אזרחי מורכב מאוד”.
התרעות פיקוד העורף