"הם בכלל לא היו באירוע", מספרת בלוך היום והצער מהדהד בקולה. "בגלל שהיו חרדים, בילו את החג בקדושה בבית הכנסת ולא היו מחוברים לכלי התקשורת ולחדשות ששטפו את הכל. אבל אנחנו ידענו, ומיד עם צאת החג התייצבנו כדי לספר שהילד שלהם נעדר".
"באופטימיות. באתי לתת חיבוק ומצאתי הורים שבטוחים שאין סיבה לדאגה. הם אמרו, אנחנו מכירים את יצחק, הוא אחראי, בטח אין לו קליטה, בתוך כמה שעות הוא ייצור איתנו קשר. הם סירבו לראות את מה שכולנו ראינו בטלוויזיה, את הטנדרים בשדרות, את אירועי החטיפה הקשים. למחרת הגעתי שוב ומצאתי תפילה ותקווה גדולה, וכך גם ביום השלישי והרביעי, שום בהלה, רק אמונה פנימית שהסיפור יסתיים בטוב. ואז הגיע טלפון מזק"א. ביקשו שנביא טלית של הנער לזיהוי במחנה שורה. ובמוצאי שבת זיהו והודיעו למשפחה".
למחרת הייתה ההלוויה. "ההורים ביקשו שבנם ייקבר בירושלים, כי הם מאמינים שכשתהיה תחיית המתים הוא יהיה בין הראשונים שיקומו מקברם", אומרת בלוך. "ואני זוכרת את פער התרבויות בין הבקשה הזו לשוטרת שהייתה איתם ולא הבינה על מה הם מדברים. אבל לא מתווכחים עם משפחה שכולה, והילד נקבר בירושלים. כשהגעתי להלוויה, ארובות השמיים נפתחו ומבול כיסה את הארץ. נכנסתי לאולם רטובה עד לשד עצמותיי ולא האמנתי למראה עיניי. אני מחזיקה מעצמי אשת הפקות לא רעה, אבל באותם רגעים אמרתי לעצמי בלב, עליזה, בחיים לא היית מצליחה להפיק אירוע כזה".
"היו שם אלפי אנשים מכל המגזרים והזרמים. חסידי ברסלב עם מגבעות וחליפות, נשים בשביס, נערים בציצית והמון חבר'ה עם פירסינג וקעקועים שהתברר שהיו חברים של יצחק, ובחורות בלבוש קצר, ונשים אתיופיות שהיו מטפלות במעון שבו האמא עבדה. יחד הצטופפו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים בלי הפרדה, בלי כללים, בלי ניכור, בלי רבנים ובלי הלכות. כולם מחובקים, שרים וזועקים ‘תהה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון לפניך'. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, זו סיטואציה שאילולא חמאס, בחיים לא הייתה יכולה להתרחש. הרגשתי שהזוועה הזכירה לנו שעם ישראל אחד".
בלוך המשיכה ללוות את משפחת לוי לכל אורך השנה הראשונה. "ראיתי את הצעירים שהגיעו לשכונה החרדית השקטה, חלקם בלי כיפה, רובם בחזות מאוד מנוגדת לעולם החרדי, ואף אחד ברחוב לא צעק להם ‘שיקסע' ו'פריצות'. להפך, הם קיבלו מעמד של קדושים. חיבקו אותם, בכו איתם גם בשבעה וגם בשלושים ובמיוחד ביום השנה הראשון, כשההורים אמרו, ‘לא זכינו להכניס את יצחק לחופה, אז נכניס ספר תורה לבית הכנסת לעילוי נשמתו'. ועשו אירוע גדול וכולם היו שם, רוקדים ומלווים את ספר התורה באופן ששום תסריטאי לא יכול היה לביים באופן מלאכותי. זה היה בשבילי שיעור מאוד גדול על מה אנחנו רבים ועל מה צריך לריב, על שותפות גורל ועל השאלה אם כדי לבנות את הזהות המשותפת שלנו אנחנו צריכים אויב משותף שידחוף אותנו לאחדות".
מאז בלוך ממשיכה ללוות את החללים והנופלים, כאלו שהכירה וכאלה שלא פגשה מעולם. "זה נוקב ומזעזע, כי עד המלחמה הזאת נפלו מעט חללים, וכולם היו סיפורי גבורה שהציבור שמע וזכר, אבל עכשיו מדובר במספרים מאוד־מאוד גדולים, וזה אתגר גדול לתת מקום לכל נופל, כי כל משפחה שכולה היא עולם ומלואו".
"לפעמים נבחרי ציבור מרגישים שאם הם לא ייתנו הנחיה קיצונית או יגידו משהו קיצוני, לא נדע על קיומם. אני בוחרת שלא לתת במה לאירועים השפלים האלה. אין מחיר יותר יקר מהקורבן של המשפחות השכולות בשביל הזכות שלנו לחיות בארץ הזאת, ולכן אני בוחרת לדבר על מי שעושה למענן ולהתעלם ממי שפוגע בהן, כדי שאף אחד לא יחשוב שבכדי לקבל כותרת, הוא חייב לעשות מעשה כל כך קיצוני ושלילי".
"ברמה האישית אני נשואה לאדם שגם אחרי שקיבל פטור משירות מילואים, המשיך לעשות עשרות ימי מילואים גם בימי שגרה ובטח בזמן המלחמה. בשלב מסוים בתחילת המלחמה ארבעת ילדיי וחתני וכלתי היו במדים. אני מרגישה שאנחנו חיים במדינה שבה כל אחד צריך לתת את המקסימום שהוא יכול בלי להסתכל ימינה או שמאלה, מי נותן יותר או מי לא נותן בכלל".
"מה שברור הוא שמה שקורה היום לא יכול להימשך. ואחרי שאמרתי את זה, צריך להבין שבעוד שהילד שלי ראה מדים בכביסה מגיל 3 ושר בגן 'שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת', ועמד בצפירה מגיל 4 וגיבורי התרבות שלו היו ועודם חיילים ומפקדים, הילד החרדי לא מכיר מדים או גיבורי צבא, והמודל היחיד שעומד אל מול עיניו מילדות ועד בגרות זה רבנים ולימוד תורה. אנחנו בעצמנו יצרנו את המודל הזה ב־53', כשמדינת ישראל הפקיעה את החינוך החרדי מאחריות משרד החינוך ושחררה את הציבור החרדי להחליט על תכנים ונרטיב משלו. אז מצד אחד, ברור שאי אפשר ביום בהיר אחד בגיל 18 כשהילד לא גדל על הגנת הארץ, להפסיק את הכל ולהגיד, בוא תהיה לוחם בסיירת גולני".
"זה תהליך, וצריך להכיר בזה. ‘תורתו אומנותו' היא מציאות שאפשר להתווכח עליה. אני רואה ערך גדול מאוד בלימוד תורה, אני חושבת שבכל שלב היו בישראל לומדי תורה וצריך להמשיך בזה. אבל מצד שני, העובדה שיש ציבור שלם של נערים שבגיל 18 פטורים מהדיון של אחריות על המדינה, ויכולים לצאת לעבוד, כשלילד שלי אין בכלל אפשרות להתלבט על השירות הצבאי היא מצב מורכב. אני שמחה שהילד שלי מבין שמדינת ישראל חשובה ושהוא צריך לשרת בצבא ושהשירות שלו הוא זכות גדולה, ועדיין, המאבק שמתנהל היום על מכסות או על פטור גורף הוא לא מוסרי".
"חמאס לא יודע להבחין אם הטיל שהוא שולח ייפול על רמת ד' בבית שמש, בני ברק או קיבוץ צרעה. הוא רואה בכולנו אויב, וכולנו צריכים לשמור על עצמנו מפניו. כשהבן שלי נמצא בעזה, הוא לא שומר יותר על ילדי החרדים או על ילדי הקיבוצים, ולכן האחריות צריכה להיות מאוד ברורה. ההסלמה בוויכוח אם להחזיק איקס לומדי תורה לאמירה של 'נמות ולא נתגייס' היא פשיטת רגל מוסרית. מלחמת מצווה היא לא פריבילגיה. גם אבותינו נלחמו על ארץ ישראל, גם דוד המלך לקח את חרבו ונלחם".
"הקרב המתמיד בין הקפלניסטים, הביביסטים או העסקונה החרדית לא רלוונטי. אני חושבת שהצבא צריך לעשות מאמץ גדול לעודד ישיבות הסדר חרדיות ולייצר מסגרות שיתאימו לציבור החרדי, אבל אני לא פוטרת את הציבור החרדי מאחריות לשאול את עצמו מה עליו לעשות כדי שזה יצליח. כל מנהיג ציבור בישראל בימים האלה, בעיצומה של המלחמה, צריך לעצור ולהסתכל בעיניים של הצעירים שלנו שעזבו את ביתם וסיכנו את חייהם כי הם מאמינים שכולם צריכים לחיות פה, ולשאול את עצמו מה הוא עושה כדי שכל השאר יצטרפו".
"אגיד בעדינות: אני חושבת שכולם מבינים שהיום המאבק הוא על כוח ושליטה ולא רק על לימוד תורה. אחרת כל מי שלא לומד תורה היה נשלח לשאת בנטל וימי ‘בין הזמנים', שהם ימי החופש של בחורי הישיבות, היו מתבטלים והיו יוצאים בקריאה שכולם לומדים תורה כי חיילינו מסכנים את נפשם למען העם. צריך לפרק את המאבק של הכל או כלום מכל הצדדים. לקרוע את החברה לגזרים זה לא הפתרון. כבר היינו שם, כבר פירקו את יהודה וישראל בהיסטוריה שלנו, אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו להגיע לשם פעם נוספת בשל שיקולים פוליטיים. אני ממש רוצה להרים דגל אדום ולהגיד שאני מצפה מכל המנהיגים להפסיק לדבר אל הבייס. זה דיבור מסוכן שאם הוא יימשך החברה הישראלית לא תצליח להכיל אותו".
"כראש עיר מעורבת למדתי שצריך להגיע לפשרה שאפשר לחיות איתה. זה לא יהיה הכל או כלום. המחשבה שאפשר יהיה מחר בבוקר לקחת את כל השנתון החרדי ולהכניס אותו לבקו"ם היא לא ריאלית, ומי שחושב שנלך לשם הפסיד מראש. גם המחשבה שנוציא פטור גורף לצעירים חרדים ושהם ימשיכו להיות פטורים מגיוס צבאי בכל מצב חוץ ממספר של כמה אלפים כדי להשתיק את רעשי הרקע, גם זה לא יעבור בעת הזאת".
"כל מי שאומר, האמת כולה שלי, נועד לכישלון. צריך להגיע לאמצע שאומר: אני מבין שאי אפשר לגייס את כולם בבת אחת, אני מבין שיש ערך בנרטיב של לימוד תורה, ומצד שני לא יכול להיות שאתה אומר 'נמות ולא נתגייס'. יש מחיר להתנהגות הזאת, כי אין לשאת את המצב שבו הנטל הוא על כתפי צד אחד של החברה והצד השני פטור. יש צורך בסנקציות משמעותיות בכסף ובזכויות. כל עוד אתה מבין, כראש ישיבה חרדית, שאין משמעות כלכלית לעובדה שהתלמידים שלך מגיעים ללמוד או רק רשומים כי אתה מקבל על כולם את אותו הכסף, אין שום מוטיבציה לשנות. אם העסקנים שמאשרים את המצב הזה יבינו שהמדינה תשית סנקציות משמעותיות על הציבור ותהיה התקוממות פנימית נגדם, יהיה להם אינטרס להגיע לפתרון".
"כן, בוודאי. זה התחיל עוד בבית שמש, כשהייתי ראש העיר שם, אבל גם היום אני מלווה הרבה מאוד מובילי דרך בציבור החרדי שאומרים, אנחנו לא רוצים לוותר על הזהות החרדית שלנו אבל גם לא רוצים לוותר על הזהות הישראלית שלנו. אנחנו חלק מהמדינה, אנחנו רוצים מנהל תקין, ואנחנו מוכנים לשלם מיסים ולשלוח את הילדים שלנו לצבא כי גמרנו להיות בשטיבל. אנחנו לא רוצים לראות בממשלה את הפריץ ולא רוצים להיות הפריץ בעצמנו. אנחנו צריכים לקחת אחריות. יש יותר ויותר חרדים שמדברים בשפה הזאת, וחלק מהמשימה שלנו היא להגיע אליהם".
יש לה ארבעה ילדים ונכד. הקטנה חיילת, הגדולה ובעלה במילואים, בן נוסף במילואים בצפון ועוד אחד לוחם קרבי. היא עצמה המודל של אלו שהיא נאבקת למענם היום: בת הפריפריה שפרצה את תקרת הזכוכית והגיעה לשחק במגרש של הגדולים. עליזה גאולה בלוך, פוליטיקאית, יזמת חברתית ואשת חינוך, נולדה לעולים ממרוקו, התגוררה עימם במעברה בקריית גת, עזבה את הבית בגיל 14 כדי להשיג תעודת בגרות באולפנה בערד, גידלה ילדים בעיירת הפיתוח בבית שמש והפכה לפעילה חברתית, אשת חינוך מעוררת השראה, מייסדת ומנהלת תיכון ברנקו וייס בעיר, ראש העיר בית שמש הסמוכה לירושלים ואשת חינוך שנבחרה לנשיאת המרכז הישראלי למצוינות בחינוך.
"בכל שלב בחיי בחרתי לשאול מה אני יכולה לעשות בכדי להשפיע גם על ההצלחה שלי וגם על החברה שבתוכה אני חיה", היא אומרת בפשטות. "אף פעם לא אפשרתי לקושי לנהל אותי. כשהרגשתי שמשהו לא מספיק, עזבתי ועשיתי יותר, וכשהיה לי קשה לממן את הלימודים באוניברסיטה, ניקיתי הרבה חדרי מדרגות ונתתי הרבה מאוד שיעורים פרטיים, כי ידעתי שאף אחד לא יעשה את זה בשבילי".
"אני התעקשתי על תיכון עיוני, וכששאלו אותי מה רע בתיכון מקצועי, אנשים הרי צריכים פרנסה, אמרתי, כשברעננה ובהרצליה התיכון יהיה מקצועי, אהיה מוכנה לדבר על זה. רציתי לשנות את ההסללה הברורה שהייתה מקובלת באותם ימים בכל עיירות הפיתוח בארץ, וקבעה את עתיד הילדים בגיל 14. אז הקמנו תיכון עיוני, ומי שניהל אותו לפניי היה מאיר שמעוני, היום מנכ"ל משרד החינוך. אמרנו, התיכון שלנו יהיה בלי מבחני קבלה, נדרוש רק תעודת זהות, אבל נעשה הכל כדי שהתלמידים שיבואו בשעריו ישיגו תעודת בגרות. וככה שברנו את תקרת הזכוכית לעשרות ומאות תלמידים".
"שמענו שהיה פיגוע ולא נדרכנו, כי מתת לא גרה בגוש והזדמנה לשם במקרה. מאז עברו הרבה שנים, ובכל רגע שיש הודעה על אירוע בעזה, פיגוע או נפילה של חייל בכל מקום אחר, גם כשיש לי ילד בפנים וגם כשאין לי ילד בפנים, אני מפסיקה לנשום. זה משתק אותי גם אם אני מכירה וגם אם אני לא מכירה את המשפחה. במקום שזה ינרמל את עצמו, זה לוקח אותי אחורה, ואני מוצאת את עצמי הולכת למשפחות מתוך כאב מאוד גדול, כי אני יודעת שזו רולטה רוסית, ושהדבר הנורא שקרה להם התרחש בגלל הרקמה האנושית שכולנו חלק ממנה".
מתת הייתה תצפיתנית בעזה. בזמן שירותה הצבאי התרחש הפיגוע הראשון במוצב נחל עוז. "מחבל חדר לבסיס ורצח חיילת שישנה במיטה של מתת, שבמקרה באותו שבוע לא הגיעה לבסיס. זו הייתה זוועה, ולכן כשמתת סיימה את השירות הצבאי, כולנו הרגשנו שאם היא צלחה את תפקיד התצפיתנית בנחל עוז בשלום, אז אנחנו חסינים, כי מה כבר יכול לקרות לה, השיא מאחורינו. וכשהיא נרצחה, הייתה הלוויה קשה וסוערת, כי זה קרה זמן קצר אחרי פינוי גוש קטיף, והתחושות היו מאוד טעונות. אני זוכרת את עצמי עומדת בהלוויה עם תינוקת קטנה במנשא שלא יכולתי להשאיר בבית, ואומרת לעצמי, אנחנו יולדים ילדים וקושרים אותם לתוך החזון הציוני במדינה שלנו, אבל איזה עולם בדיוק אני מייצרת עבור התינוקת שלי, ומה צריך לעשות כדי שיהיה פה טוב יותר. להיות בהלוויה של בחורה צעירה כשאת אמא צעירה עם תינוקת במנשא זה רגע מטלטל".
היום הבן הבכור של בלוך עדיין נלחם כמו אחיו ואחותו. "בברית המילה שלו אמרתי שבחרנו לגור במקום שיש בו מתח תמידי בגלל מלחמת קיום לא נגמרת, שדורשת מאיתנו לשלוח את הילדים לצבא ושאני מתפללת שכשהוא יגיע לגיל צבא, כבר לא יהיה בו צורך. זה לא קרה, אז בברית של הבן שלו, הנכד שלי, אמרתי, לא הצלחנו עם אבא, אבל אני מקווה שאיתך נצליח לייצר מקום שלא יהיה בו צורך בצבא פעיל, ובאותה נשימה אמרתי שברור לי שכל עוד צריך, הילדים והנכדים שלנו יהיו שם".
ב־2019 התמודדה בלוך על ראשות העיר בית שמש, תחילה מטעם מפלגת הבית היהודי ולאחר מכן מטעם מפלגת עיר מאוחדת. ללא תמיכה של גוף גדול וממוסד ובתקציב מינימלי היא ניצחה את ראש העיר המכהן והפכה אחראית למקום שסבל מקיטוב באוכלוסייה ומגירעונות עצומים. חמש שנים כיהנה בלוך ועשתה עבודה מצוינת. היא נאבקה בשחיתות, הצליחה לתמרן בין הרצונות השונים, שברה חומות ניכור, ניפצה תקרות ברזל, הגדילה את התעסוקה, שינתה את התכנון, השקיעה בתושבים והפכה את בית שמש מעיר עם תדמית והגירה שלילית ומצב סוציו־אקונומי נמוך למקום בועט ומתפתח. התפקיד שלי, העידה פעם על עצמה, הוא להבחין בין אמת לרעשי רקע.
אין אותות ופרסים שלא קיבלה. בלוך היא זוכת פרס רוטשילד לחינוך, כלת אות אביר איכות השלטון, זוכת אות החלוצים החדשים ואות מופת גשר, ובשנת כהונתה האחרונה גם אות המכללה האקדמית הדסה למצוינות "לאור תרומתה רבת־השנים לחברה ולמדינה". ועדיין בבחירות האחרונות הציעו החרדים בבית שמש מועמד משלהם, ובחסות ש"ס והמפלגות החרדיות הכתירו אותו על פניה.
בלוך הייתה פנויה, אפוא, להסתער על הצפון והגליל. בשנה האחרונה החליטה לסייע למפונים וללוות את מערכת החינוך בתהליך השיבה הביתה. היא שכרה דירה בקריית שמונה ועברה לגור עם התושבים. "אני על הקו", היא מחייכת, "כל השבוע בצפון, ובסוף השבוע בבית עם הבעל והילדים, כי אני רוצה להיות במקום שבו אוכל להשפיע כדי לייצר חברה בריאה יותר".
"אני שייכת להרבה מאוד מעגלים. אני לא מצליחה להיכנס לאף קופסה באופן מדויק. אולי זה חלק מהאתגר שלי או היתרון שלי. אני מורכבת מהרבה זהויות שמייצרות את הסיפור השלם. אני דתית, ישראלית, ציונית, אשת חינוך, פוליטיקאית, אמא, אישה ומזרחית".
"צריך לבדוק את מי הטענה הזו משרתת. אני לא מייחסת כוונות שליליות למייסדי המדינה שלי. אני בוגרת כל הטקסטים, מכירה את הישיבות שנעשו בממשלה על איך קלטו את העולים ממרוקו, אני גם יכולה לספר ארוכות איך זרקו את ההורים שלי לקריית גת כשהם ביקשו לגור בחיפה ואמרו לאבא שלי, רוצה ים, תעלה על הגג ותראה אותו מרחוק. גדלתי בבית שאמר, זאת המדינה, אלו התנאים וצריך להיות הכי טובים ולא לוותר לעצמנו".
"כן. היום יש גזענות. עדיין יש פער בין הפריפריה והמרכז, עדיין יש לנו דרך ארוכה. אבל גם בתוכה אני חושבת שההתבכיינות ותחושת הקורבנות לא יקדמו אף אחד. המשימה היא לספק כלים, להנגיש מצוינות ולדחוף קדימה ולא לחפש הנחות. הטענה שלי כלפי מובילי הדיבור על ישראל השנייה היא שלפעמים יש להם אינטרס להנציח את הבעיה. אבל הטיפול הוא לא בהנצחה אלא בזקיפות קומה ודחיפה קדימה. אין לאף אחד דם כחול, ואין אף ילד שלא יכול להצליח ולהתקבל ליחידות עילית בצה"ל בגלל מוצאו. המשימה שלנו היא לאפשר את זה, והשיח על ישראל הראשונה והשנייה ועל אכלו לי שתו לי לא מקדם אף אחד. הוא גם לא בריא ולא מייצר שגשוג וצמיחה. הרעב להצלחה צריך להגיע מתוך תחושה של רצון ותחושת משמעות, לא מתוך קורבנות".
"אני עוברת בין ראשי רשויות בדימונה, ירוחם, חצור, טבריה, קריית גת וקריית מלאכי ואומרת להם, תביאו לי מצטיין שבדרך כלל לא היה מגיע ליאס"א. אני מחפשת את כולם, יהודים וערבים, חובשי כיפה ויוצאי קיבוץ וגם מרכז הארץ, כדי שהילדים ילמדו במקום מגוון ומתוך הגיוון הזה תצמח המנהיגות הישראלית הבאה. אני עובדת עכשיו גם על הקמת יאס"א חרדי, כי אני מאמינה שזה שנולדת במקום מסוים לא אומר שלא מגיעה לך ההזדמנות ללמוד ולהצטיין".
"אני רוצה לגדל את הרמב"ם הבא, שגם ידע לכתוב פרשנות לתנ"ך וגם היה רופא מצוין. זה לא מושגים בסתירה. היום כשרואים רופא חרדי בבית חולים יש שתי אפשרויות, או שהוא עולה חדש או שהוא בעל תשובה. המשימה שלנו היא לייצר תוצרת ישראל שלא מתפשרת על חרדיותה ולא מתפשרת על ישראליותה".
"בתוך כל הדיונים על המלחמה והמטרות קצת שכחו את העובדה שחבל ארץ שלם פונה מביתו. זה צריך להעסיק אותנו, כי גדל פה דור שנאלץ לעזוב את הבית לא מתוך בחירה, והילדים שלו עברו שלוש וארבע ולפעמים גם חמש דירות וכמה בתי ספר. הדור הזה חוזר עכשיו הביתה לצפון ולדרום אחרי שחי זמן מסוים במרכז וראה שם מערכת חינוך אחרת וגם מערכת בריאות אחרת. זו דילמה שגורמת לאנשים להרגיש את הפריפריה ביתר שאת. עוטף עזה והצפון הם עוטפי ישראל שתפקדו כשכפ"ץ של המדינה, ואם לא נדע להיות שם בשבילם בשעתם הקשה, לחבק ולעטוף, נעשה עוול לעצמנו ולא רק להם".
"המסקנה שלי כאשת חינוך היא שצריך לשנות דיסקט. הנטייה לדבר על מערכת החינוך היא בעיקר אם בנו עוד כיתות ואם יש שביתה או אין שביתה כי צריך בייביסיטר לילדי היסודי. אבל למערכת החינוך היום יש שני אתגרים גדולים בהרבה, הראשון הוא עבודה על שאלת המשמעות והזהות של הילדים. דווקא במלחמה משפחות התגייסו ואנשים פתחו את ביתם למפונים ונתנו תרומות אדירות, כמויות האוכל והמנגלים בשטחי הכינוס היו מרגשות מאוד, אבל מערכת החינוך תצטרך להתמודד עם השאלה איך בונים את הזהות בשוטף, לא ממקום של הישרדות".
"לייצר שוויון הזדמנויות לפריפריה לא רק בצו 8 אלא בחיים הרגילים".
"יש פער מטורף בין כל אלו שכל הזמן מדגישים כמה החינוך חשוב, ובפועל, אף אחד לא נאבק להיות שר החינוך. אנחנו נזכרים בחינוך רק כשהמורים שובתים. לא נכון להשאיר את המורים לבד בזירה הזאת, כי האינטרס שלנו הוא שהטובים ילכו לחינוך. העובדה שהמורים נאבקים על המקום שלהם ושצעירים מלאי תחושת שליחות אומרים בצער, היינו הולכים להוראה אבל אנחנו צריכים לפרנס את המשפחה, זו תקלה שלנו כחברה ישראלית".
"יחד עם זה, אני חושבת שמה שקרה בשביתה האחרונה, שמורים הביאו אישורי מחלה, זה איבוד המצפן. לא כי הדיון לא צודק, אלא כי יש ערכים שהם מעבר לכל. וברגע שאיש חינוך נותן לגיטימציה לשקר ומביא אישור מחלה כשכולם יודעים שהוא לא חולה, הוא מציג פשיטת רגל מוסרית וחינוכית. כי מה תסביר לתלמידים, שהאמת היא לשעתה, שמותר לשקר כשנוח? מה תגיד לתלמיד בפעם הבאה שהוא יעתיק במבחן? גם במסגרת מאבק ראוי, יש קווים שאסור לחצות".
"גם זו בעיה. אם בית המשפט קבע משהו ומורה מפר את קביעתו, זו לגיטימיות לאנרכיה. זה כמו בימים שבהם אין מלך בישראל. אי אפשר ללמד על דמוקרטיה רק כשנוח. אני אומרת את זה בכאב, כי אני מזדהה עם המאבק של המורים, אבל אני חושבת שאסור ללכלך אותו בכלים לא ערכיים. ואחרי כל זה אני רוצה להגיד שחלק מגיבורי התקופה הם אנשי החינוך. אני כותבת ספר על חינוך בזמן מלחמה, והמסקנה היא שהעובדה שיש לנו כל כך הרבה חיילים שהתגייסו, היא תוצר של מערכת חינוך ערכית. לפני 7 באוקטובר הייתה נטייה לזלזל בדור הזה, אבל המורים גידלו דור של לוחמים ופטריוטים, ומערכת החינוך תפקדה במלחמה בצורה מעוררת השראה עם הפינוי ועם השכול במאבק מתמיד לייצר לתלמידים שגרה. לדעתי אם מערכת החינוך לא הייתה מתפקדת למופת בשנה וחצי האחרונות, אי אפשר היה להחזיק מלחמה".
זה לא הספר הראשון שהיא כותבת. זמן קצר אחרי טבח 7 באוקטובר הוציאה בלוך ספר נוסף העונה לשם "גשרים של אור" (ידיעות ספרים). "היינו אמורים לחגוג את ההוצאה שלו מיד אחרי חג שמחת תורה", היא מספרת. "ההשקה נקבעה ל־10 באוקטובר, אבל לחמאס היו תכניות אחרות. אני זוכרת שהתעוררה השאלה איזה אור בתוך החושך הגדול ומה זה רלוונטי עכשיו בזמן מלחמה ומול ההרוגים הרבים. אבל אני הרגשתי שהמשימה שלנו היא ליצור גשרים ואור דווקא בעת הזאת ובין הבחירה אם לשקוע בדיכאון ולהגיד שהמדינה מתפרקת לבין דיבור על אחריות לייצר אור וגשרים ותקווה, האופציה השנייה לוקחת בענק. ממש הרגשתי את זה בהפוך על הפוך".
"אני עושה אצלי מפגשים מדי פעם בגינה, אני קוראת לזה ‘אצלנו בחצר'. אלו מפגשים אותנטיים, בלי מחיצות ובלי מתווכים. כזה היה המפגש של ערב יום השואה האחרון. ישבו אצלי צופיפניקים, נשים עם פאה, קיבוצניקים ורבנים, ואני חשבתי אז לעצמי שאם הם היו נפגשים באקראי ברחוב, על מה הם היו מדברים והאם בכלל היו מדברים? בגינה אצלי העיניים של כולם דמעו, אבל לא צריך שואה או 7 באוקטובר כדי לייצר חיבור בטוב ובאהבה".
"בעיניי, הטרגדיה היא שהשאלה אם להחזיר את החטופים או להכריע את חמאס זה בכלל הדיון. שנה וחצי אנחנו מנהלים את השיח הזה, והוא לא לגיטימי בדיוק כמו הדיבור על משפחות חטופים מועדפות יותר ופחות ועל כאלה שדוחקים מהכנסת. זו טרגדיה לאומית. אנשים שהם חלק מהרקמה הישראלית נחטפו בזמן אמת כי לא היינו שם לשמור עליהם, והאחריות שלנו היא לוודא שהם חוזרים הביתה".
"העובדה שהעיניים נשואות לטראמפ וארצות הברית ושחטוף בעל אזרחות אמריקאית מקבל עדיפות היא מסוכנת מאוד. יש פה סוגיה קריטית של מדינת ישראל. תובילי, קבלי החלטה, תסתכלי למשפחות בעיניים. אנחנו צריכים לעשות את הכל כדי שאמא ששולחת ילד לחזית תדע שהעובדה שהוא אזרח אמריקאי או פולני או רוסי לא רלוונטית. הוא נחטף כאזרח מדינת ישראל וככזה המדינה צריכה לעשות הכל, אבל הכל, כדי להשיבו הביתה".
"זה כישלון מנהיגותי. כל הדיון היה מקבל ממדים אחרים, אם הייתה חמלה. לגיטימי שממשלה תקבל כל החלטה, אבל צריכות להתקיים חמלה והבנה שגם כשהורים שולחים ילדים לצבא ויודעים שיש סיכוי שהם ימסרו את נפשם למען המדינה, כל זרועות העם והמדינה עומדות בחזית אחת למענם".
התרעות פיקוד העורף