התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, בשיתוף אגודות הסטודנטים בקמפוסים, קיימה אתמול יום מחאה ארצי לציון 600 ימים מאז השבת השחורה. בקמפוסים ברחבי הארץ נעצרו הלימודים לשעה אחת – לעצרת בת 58 דקות, כמספר החטופים שעדיין לא שבו הביתה.

בשעת ערב צעירים וסטודנטים מכל הארץ צעדו לכיכר החטופים ממתחם רכבת מרכז בתל אביב לעצרת במקום תחת הכותרת "צעירים מאירים את הדרך הביתה". במכללה האקדמית עמק יזרעאל צוין היום ה־600 בטקס שכלל בין היתר נאום של גל גורן מניר עוז, שהוריו אבנר ומיה נרצחו בשבת השחורה, והוא כעת לומד עבודה סוציאלית במכללה.

הפגנה לשחרור חטופים (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
הפגנה לשחרור חטופים (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

גורן אמר בנאומו: "תקווה היא הצעד הקשה מכל. היא מאבק אקטיבי ויומיומי שאין קשוח כמותו. והיא הסיכוי היחיד שלנו. כי למרות הכל, שכול ומוות אינם גזירת גורל, מלחמה תמידית היא לא ברירת מחדל. יכולה וחייבת להיות כאן מציאות אחרת". לאחר הטקס התכנסו צוות המכללה והסטודנטים במרכז הקמפוס, והפריחו בלונים צהובים לאוויר למען החטופים. יו"ר אגודת הסטודנטים נתי משש נשא דברים ואמר כי "חייבים להחזיר את החטופים ולשמור על אחדות. אסור לאבד תקווה".

במקביל, אוניברסיטת חיפה קיימה עצרת הזדהות עם משפחות החטופים, ובאירוע השתתפו בני משפחותיהם של ענבר הימן ז"ל וסרן עומר נאוטרה ז"ל, שנרצחו באסון 7 באוקטובר וגופותיהם מוחזקות ברצועת עזה. בטקס קרא פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, למטה החטופים לשקול להחליף את סמל החטופים הצהוב, "משום שהפך חסר ערך אם סמוטריץ' וראש הממשלה עונדים אותו", כדבריו.

בעצרת האוניברסיטה העברית הוקדשה כל דקה לחטוף אחר. באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב החל משעות הבוקר עמדו סטודנטיות וסטודנטים בשערי הקמפוס וחילקו סרטים צהובים, במטרה "לצבוע את הקמפוס בצהוב" ולחזק את הנוכחות הסמלית של החטופים בלב הקהילה האקדמית.

באוניברסיטת תל אביב, לעומת זאת, לא התקיים טקס מיוחד, אך קהילת האוניברסיטה קראה לכלל הסטודנטים להצטרף למשפחות החטופים למפגן תמיכה ארצי. בנוסף, נמסר מטעמם כי "לא נוותר ולא נפסיק להיאבק באובדן חיי האדם והפקרת החטופים".

אוניברסיטת חיפה (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)
אוניברסיטת חיפה (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)

גם בבתי הספר ציינו את היום ה־600 למלחמה, ביוזמת מועצת התלמידים והנוער הארצית. יום הלימודים בבתי הספר בארץ הוקדש לפעילויות בנושא בקריאה משותפת לאחדות, להחזרת החטופים ולתמיכה בכוחות הביטחון. נערכו מעגלי שירה בציבור בקריאה לשובם של החטופים, נתלו שלטים עם שמות החטופים והוזכר הסיפור האישי של כל אחת ואחד מהם.