כמו בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, גם השנה פרסם הביטוח הלאומי נתונים מצמררים: יותר מ-22 אלף שורדי שואה נמצאים במצב תפקודי קשה ותלויים כמעט לחלוטין בזולת. שליש מהם חיים על קצבת זקנה עם השלמת הכנסה בלבד, ורובם לבד, בלי בן זוג, ולעיתים בלי משפחה.
הם עברו את מחנות ההשמדה, את הרעב, את ההשפלה, את אובדן המשפחה, והגיעו לזִקנה שמביישת את המדינה שקמה בכספי השילומים שקיבלה בשבילם. במקום הוקרה ונשיאה על כפיים הם חיים מקצבה עלובה, שוקלים אם לקנות תרופה או אוכל ומתפללים לא להזדקק לאשפוז, כי אין מי שיישב ליד מיטתם.
אי-ודאות גדולה
שורדי השבי, נציין מראש, אינם רעבים ללחם - הם רעבים לביטחון. הם מבקשים לדעת שלא ימצאו את עצמם בגיל 80 נלחמים על פירורים מול פקיד בביטוח הלאומי. בשבעה באוקטובר המדינה לא הייתה שם. לא עבורם ולא עבור אף אחד. מי מבטיח להם שלא יינטשו על ידה שוב?
ריסוק האמון מול הרשויות וחוסר היכולת לבטוח בהן הביא את שורדי השבי למצוא דרך עוקפת באמצעות מימון המונים. לא כי הם חלשים או מסכנים, אלא מתוך ההבנה הכואבת שהמדינה חזקה בטקסים ובשיחות טלפון נרגשות, אבל חלשה מאוד במחויבות. הם מנסים לבנות לעצמם רשת ביטחון עכשיו, כל עוד הם מסוגלים למשוך את הקשב.
החשש מפני העתיד הפך את גיוס ההמונים לסוג של תעודת ביטוח. בכל פעם שקרוב משפחה או חבר של שורד שבי פונה לציבור בבקשת עזרה, מתרחש נס קטן: תוך שעות ספורות נאספים סכומי כסף עצומים, והקמפיינים מגיעים ליעדם בזמני שיא.
“ההתמודדות הנפשית קשה ומורכבת, והדאגה לעתיד הכלכלי תופסת חלק משמעותי מהפחדים", כתבה בבקשתה לעזרה. “לא חשבתי שאגיע לרגע שבו אבקש סיוע מעם ישראל, עם נפלא שהיה לצידי ועטף בכל כך הרבה אהבה".
בחודשים הראשונים לשחרורם זכאים השבים גם לתשלומים זמניים - סיוע בעבודה ביתית (כ-4,500 שקל), החזרי נסיעות (כ-1,000 שקל) ומענק על אובדן הכנסה של בן משפחה מלווה (בהתאם לשכרו ערב האירוע). לצידם ניתנים גם מענקים חד-פעמיים: מענק בסיסי של 60 אלף שקל לכל שורד, מענקי התארגנות שנעים בין 7,000 ל-30 אלף שקל לכל בן משפחה, ומענק לרכב בגובה של 120-240 אלף שקל.
כל ההוצאות הרפואיות מעבר לסל הבריאות מכוסות ללא הגבלה, כולל טיפולים אלטרנטיביים עד 6,000 שקל בשנה. השבים זכאים גם לליווי פסיכולוגי למשך שלוש שנים לפחות, ליווי משפחתי ותמיכה בדיור, לרבות הלוואות לרכישת דירה, לשיפוצים והשתתפות בשכר דירה, והנחות בחשמל, מים, ארנונה ומס הכנסה. בזמן שהיו בשבי משפחותיהם קיבלו מענקים רבעוניים של עד 200 אלף שקל ו"שכר חלופי" לחטוף בגובה מינימום של 7,300 שקל בחודש, בהתאם לשכרו ערב האירוע.
על פניו מדובר בסכומים נאים ומכובדים בהחלט עבור מי ששרדו את התופת וחזרו מחודשים ארוכים בשבי, אבל יש גם כוכבית: כל ההטבות, הגמלאות והמענקים האלה עטופים במסמכים, בהנחיות בירוקרטיות, בתנאים משתנים, בחרדות, בזיכרונות שמגרדים את הטראומה, ובעיקר, כאמור, באי-ודאות אחת גדולה. האם המנגנון הממשלתי הזה ימשיך לפעול גם בעוד עשור? האם הוא ישרוד את חרב קיצוצי התקציב הבאה? ואת זו שאחריה? ואת זו שאחריה?
“אין מי שיבוא ויסייע"
“הדבר הכי קשה כרגע למשפחות הוא חוסר הוודאות", היא אמרה. “הסיפור של החטופים לא נגמר. אף אחד לא מצליח לחזור לחיים, כי האירוע עדיין פעיל. הצד הכלכלי קשור גם הוא בחוסר הוודאות ובחרדה מהעתיד. קשה להסתמך רק על גמלה כשהם לא יודעים עם מה יתמודדו בעתיד. אנשים רואים את השבים וחושבים שהם נראים בסדר, אבל לא ברור מה יתגלה, מה יצוף. אלה אנשים מקשת רחבה של גילים, מילדים ועד קשישים. בניגוד לאירועים קודמים, לא מדובר בחיילים שיודעים מה הפרופיל הבריאותי שלהם. לכן יש פחד מהלא נודע, ואין ביטחון שמישהו יבוא ויעזור".
“יש חוסר אמון במדינה כולה, לא באנשים ספציפיים בביטוח הלאומי או במנהלה. החוויה של להיות לבד, השעות שבהן התמודדו עם ההפקרה, זה משהו שמלווה אותם. אני לא פסיכולוגית, אבל בשיחות עם אנשים, וגם עם עצמי, השעות שבהן הייתי לבד, ואלה שנחטפו חוו את זה חזק ממני, התחושה שאין מי שיבוא לסייע לך.
“גם החוקים שנחקקו לא מראים שיש הבנה של המדינה את הסיטואציה. אני בצוות של משפחות ממטה החטופים שמנסות לקדם חקיקה לסגירת הפערים. לא כל מה שהצענו התקבל. התחושה של המשפחות, והיא עמוקה מאוד, היא של פחד שאם יקרה משהו אף אחד לא יהיה איתם. עכשיו הלב של אנשים פתוח לחטופים, והם פוחדים שיגיע זמן שהוא ייסגר. יש גם תחושה שראש הממשלה לא מגן על משפחות החטופים, למשל כשהוא שותק מול ההתקפות נגדן. זה פוגע ולא מכבד".
על פי בוכשטב, גם החזרה לעבודה היא אתגר גדול. “הרבה מאוד משפחות שכולות, משפחות של חטופים ומשפחות של שורדים לא מסוגלות לחזור לעבודה. הקשב מתקצר, יש חוסר יכולת להתרכז וזה משפיע כלכלית. במשפחות שבהן שני בני הזוג עבדו, ועכשיו אחד מהם או שניהם לא עובדים, מדובר בירידה מהותית ברמת החיים.
"דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שאין תרומות למשפחות של החטופים והחללים, אלא רק לחטופים ששבו. וזה לא רק הסיפור שלהם, אלא גם של משפחות גרעיניות שנפגעו ונרצחו, חברים שנרצחו, קהילה שלא קיימת. גם חטופים שלא חיו בקהילות חוזרים לעולם אחר של חוסר ודאות. האם הם יוכלו ללכת ללמוד באוניברסיטה? האם הבריאות שלהם תהיה תקינה? האם יהיו להם בעיות נפשיות? המדינה מנסה לתת פתרונות, אבל הפער עדיין מאוד מאוד גדול".
על פי הצעתה של ח"כ תמנו-שטה, יקבל כל שורד שבי וחטוף שנרצח ושגופתו הובאה לקבורה מענק חד-פעמי בסך 4 מיליון שקל. עבור חטוף שלא שוחרר, וכזה שגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס, יופקד הסכום לחשבון נאמנות כדי שייעשה בו שימוש בעתיד. המענק יינתן באופן אוטומטי, ללא צורך בבקשות וניירת, והקצבאות והמענקים ימשיכו להיות משולמים על ידי המדינה מדי חודש.
“סכום כסף גדול כזה יכול לשחרר את הלחץ, אבל לא לפתור אותו", הסבירה בוכשטב. “הוא ייתן תחושה שהמדינה מבינה, שהיא נותנת לחטוף ששב הביתה את האפשרות לבחור מה לעשות בו. אני מקווה שהחוק יעבור, כדי שיהיה להם קצת אוויר".
התרעות פיקוד העורף