בשיא שנות המתח בין שלטון המנדט הבריטי למחתרות העבריות, בחר אברהם ״יאיר״ שטרן, מפקד לח”י, שלא להשמיד את המסמכים הרגישים שברשותו – אלא להחביאם בכד חלב, שהוטמן בחצר בניין ברחוב דיזנגוף בתל אביב. כך כד החלב הפך לארכיון הסודי של הלח"י. בכד הוטמנו כ־300 מסמכים ותעודות, אשר תיעדו את פעילות אצ״ל ולח"י בתקופה שלפני הקמת המדינה.
לראשונה, ביוזמה משותפת של יחידת המוזיאונים באגף משפחות הנצחה ומורשת וארכיון צה״ל במשרד הביטחון, נחשפים מסמכים מתוך הכד הסודי: מכתבים של אסירי המחתרות מתוך בתי הכלא, קריאות ליישוב העברי לתמוך במשפחות האסירים היהודיים ולפעול לשחרורם, תיעוד של שביתת רעב שנועדה להבטיח מזון כשר, תיאורים מרגשים מהיום בו שופרו תנאי המעצר – ואפילו לבטים מוסריים על שימוש במוצרים לא עבריים בין כותלי הכלא.
בדצמבר 1940 שלחו 37 מהאסירים היהודיים בכלא עכו מכתב דרמטי לתושבי היישוב העברי, בו פרקו את כאבם ומרירותם. בין השאר הם טענו, כי הציבור לא עשה את המקסימום, כדי להביא לשחרורם, הביעו תחושת בדידות וכאב על כך שנשכחו מאחורי סורג ובריח והביעו תדהמה שגם בתקופה זו של מאבק לאומי, הם עדיין כלואים.
במכתבם, הם ביקשו להפעיל לחץ ציבורי על השלטונות הבריטיים, בדרישה לשחרורם המיידי – לא רק מטעמי חמלה, אלא כעניין של כבוד לאומי וצדק אנושי.
"אל לכם לשכוח, כי אנו יושבים פה לא בתור פרטיים, או עבור מעשים פרטיים, אלא בתור שליחי הציבור הלאומי", הם כתבו והפצירו כי בכל אסיפה או כינוס יוזכרו שמותיהם, ויידרש שחרורם. "אפילו אם מאמציכם לא יביאו לשחררנו המיידי," הם סיכמו - "יהא לפחות מצפונכם נקי שעשיתם את המקסימום למען חברכם האסירים".
במסמך נדיר נוסף מכלא עכו, בהקשר לשביתת רעב שיזמו האסירים, נכתב מכתב מרגש המתאר את עוצמת המאבק מבפנים: "עמדנו במבחן קשה וחמור. נלחמנו ושבתנו חמישה ימים. הלחץ המוסרי החזק של עינויי הרעב שלנו במשך חמישה ימים לא נשאר ללא תוצאה – הפעולות לשחררנו נמשכות בחוץ".
השביתה, כך נכתב, נועדה להביא להכרה בזכויות הדת של האסירים – בדרישה לפיקוח של הרבנות הראשית על כשרות המטבח ולהבטחת אספקת בשר כשר בהשגחת רב מוסמך. לצד המאבק הדתי, האסירים ביקשו לעורר הד בינלאומי שיוביל לשחרורם. המכתב מסתיים במסר ברור ונוקב לממשלה הבריטית: “תדע הממשלה – בל תביאנו פעם שנייה לידי ניסיון. נתבדו תקוותיה כי שביתת יהודים כאפס היא. אם בניסיון הראשון רבו ספקותיה – חמור יהיה מצבה בניסיון השני".
עוד מסמך מתעד את הדילמות המוסריות בין כותלי הכלא. במסמך, פונה אחד ממנהיגי האסירים בקריאה נחרצת לנהוג בהתאם למוסכמה הנהוגה בתנועה הלאומית – להעדיף תוצרת עברית, גם בין כותלי בית הסוהר. הוא מבקש מהם להפסיק לצרוך סיגריות ערביות, ולהקפיד לעשן אך ורק סיגריות עבריות, כאלה הנושאות את בול קרן תל חי, בהתאם לרוח המחתרת.
במסמך נוסף, בלילה שלפני העברת האסירים למחנה המעצר בצריפין, כתב אחד האסירים תיאור נרגש על רוח המחתרת ששרתה בין כותלי הכלא. הוא מתאר את התנועה במילים מרגשות: ״בית יוצר לטיפוס חדש בישראל – מרדני, מהפכני, מחונך להקריב לא רק את חופשתו כאן בתא, אלא גם את חייו, שמה למטה, בצינוק של הנידונים למוות".
ניתן להסיק, שהתחושה בלילה ההוא של פרידה לא רק ממקום פיזי, אלא ממסע אישי עמוק ונועז: "כל אחד נפרד במחשבתו מכתלי אבן אלו”, הוא כותב - "שספגו לתוכם כל כך הרבה רחשי לב, משאלות, תקוות וחלומות של בחורים צעירים, שנותקו ממשפחותיהם, מהרגלי חיים חופשיים ומתפקידים שונים בחזית".
במהלך המעבר עצמו מהכלא לתא המעצר בצריפין תועד רגע עוצמתי במיוחד – כאשר האסירים, אף על פי שהיו כבולים בדרכם מכלא להסגר, הקרינו תחושת שליחות ועוצמה. “כולם, המתנגדים והאוהדים, תפסו את המומנט המכריע – בגורלה של תנועה שצעירה עומדים כבולים, מכלא להסגר, ושירת ז’בוטינסקי בפיהם". כד החלב המקורי מוצג כיום במוזיאון לח״י.
״הכד בו בחר יאיר שטרן, מפקד לח”י, להחביא את המסמכים הסודיים – הפך עם השנים לעדות מרגשת לאומץ, תושייה ולרוח הציונית של לוחמי הלח״י שפעלו בתקופת המאבק לעצמאות. הצגת הכד במוזיאון מאפשרת לשמר סיפור היסטורי ייחודי ולהעבירו הלאה – כחלק בלתי נפרד מהמורשת היהודית והישראלית", ציין מנהל מוזיאון לח"י, אורן כבביה.